וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?
וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.
המהפך הדרמטי מהתודעה שעומד מולם מושל מצרי קר ומנוכר, לבין הידיעה שזהו אותו אח אובד, אותו אח שעל פי המדרש היו אחיו מוכנים לחרף נפשם למענו, כל זה קורה בשתי המילים היוצאים מפיו של מושל מצרים, "אני יוסף".
תגובתם של האחים מגיעה לידי ביטוי בשתיקה, בבהלה, בחוסר אונים – האחים לא מסוגלים לענות.
ישנו כאן מדרש מעניין: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ... יוסף, קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא (שנאמר "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ"), על אחת כמה וכמה.
מדוע מתחיל המדרש את דרשתו מהבכייה של יוסף?
מה הוא באמת המשותף בין התגלותו של יוסף, כשהאחים לפתע רואים מולם את הנער שמכרו למצרים, לבין מעמדנו העתידי ביום הדין?
מה ההבדל בין "יום הדין" לבין "יום התוכחה"?
אדם שנשלח לחפש יהלומים במכרה והתעצל או הפר את האמון שניתן בו ועסק בדברים אחרים, עם אדם כזה צריך להתחשבן, צריך להציב בפניו את טעותו. אבל אדם שיראו לו שאותם רגבי אדמה שהוא זרק לאשפה היו יהלומים, איתו אין צורך להתחשבן, הכאב והאכזבה עולים מתוך תוכו.
יום הדין הוא הזמן בו מראים לאדם את מעידותיו, את הדברים שהיה צריך לעשות ולא עשה או שעשה לא נכון. יום התוכחה, הוא כשאדם מבין לפתע את המשמעות העמוקה והאמיתית של הכול, "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ", זהו הזמן בו עיניי רואות ומבינות את גודל הטעות.
עוד לפני המילים "אני יוסף" מתחיל יוסף לגלות את עצמו, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו - יוסף מסיר מעליו את המעטה החיצון, את אותו "איש" שאליו הוא התחפש. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי – הוא נותן למהותו הפנימית לפרוץ החוצה. כשהוא צועק "אני יוסף", רואים אחיו אותו כפי שהוא, הם מבינים מי הוא באמת, עכשיו הם יודעים שגם אז, בארץ כנען, הם טעו בהבנת מהותו של יוסף, הם לא מסוגלים להבין איך הם מכרו אותו, איך הם לא ראו. על אכזבה כזו אין מענה.
העולם שלנו מלא בדמויי "יוסף", המציאות נראית לעיתים גשמית ומשוללת פנימיות, יום התוכחה הוא היום בו נבחין במשמעות של כל דבר, בו נראה את הקדושה המסתתרת גם בתוך הדברים הגשמיים ביותר, בו לא נבין איך "מכרנו" את כל זה ל"מצרים", איך דחינו זרקנו וזלזלנו, במקום לחפש קצת יותר, לצחצח ולהבריק עד שנמצא את האור הגנוז המסתתר בתוך תוכו של כל דבר.
לא רק בחוץ ניתן לגלות את יוסף, גם ובעיקר בתוכנו, הכוח העמוק ביותר שקיים בנו הוא כוח הרצון, זה מגיע מהמקומות הגבוהים ביותר ובכול זאת אנחנו לפעמים מתייחסים לחיצוניות שלו, אנחנו זורקים אותו לבור, מוכרים אותו למצרים. יוסף מגלה לנו כאן כמה יופי וקדושה יכולים להיות מוסתרים, איך עלנו לראות את הרצונות הפנימיים שלנו ולתת להם להתפתח כפי שהם באמת.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)