מחלוקת שסופה להתקיים (הרב מנחם סוכות)
על פי החסידות, המחלוקת העמוקה שהתגלעה בין יוסף לאחיו, הייתה סביב שאלה קריטית בעתידם של העם ההולך ומוקם דרכם, היו כאן שתי דרכים שונות, שני הדגשים מנוגדים, ההבדל היה כה רב עד כי לא יכלו להרשות לעצמם להתפשר.
אם נשרטט בקווים גסים את שתי השיטות החלוקות, השיטות אשר נושאי דיגלם הם יוסף ויהודה, נוכל לומר שבעוד יוסף הוא ה"צדיק", הוא שם דגש על האיכות, יהודה מתייחס לכמות, על הדרך שתוכל להשפיע על כמה שיותר אנשים, כפי שמבטא זאת יעקב בברכתו: ואל עמו תביאנו. יוסף מחשיב את ה"עומק", את הטוטאליות ויהודה את ה"רוחב". יוסף רואה את תפקידו של עובד ה', בהיבדלותו מתוך עולם החומר ואילו יהודה מחפש את הקדושה שבתוך החומר. יוסף הוא מורה דרכם של ה"צדיקים", מלמד איך לא ליפול ויהודה מלמד איך לקום לאחר נפילה, הוא רבם של "בעלי התשובה".
חכמינו לימדונו בפרקי אבות כי כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. המחלוקת הזו שהייתה כל כולה לשם שמים, התקיימה, היא מלווה אותנו לאורך כל הדורות. דווקא הדואליות שבה, היא שהחזיקה את המרקם העדין של העם כאשר כל דור ניכון בצדיקים וב"עמך ישראל". והמחלוקת הזו קיימת עד ל"סוף הדרך", לגאולה אשר תתגלה דרך שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דויד, מזרע יהודה.
אז למה בכל אופן הגיעה המחלוקת בין יוסף ואחיו לכאלו ממדים קשים, לשנאה?
התורה מספרת על כך ש "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", בשום מקום לא כתוב שיעקב סיפר על כך לבניו, גם לא הגיוני שיעשה כן, מדוע אם כן זה מודגש, לשם מה?
את הכינוי וְהוּא נַעַר, בה מכנה התורה את יוסף, מבארים חז"ל - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה. האם יעלה על הדעת שאלו היו מעשיו של יוסף הצדיק?
ישנם שני סוגי צדיקים, צדיק תחתון וצדיק עליון. יוסף הוא צדיק, אך לפני שעבר את הניסיונות ולמד מהם את מה שהיה צריך, הוא עדיין היה בגדר של "צדיק תחתון", הוא עדיין עסק בתיקון ויישור דרכיו, מאמציו עדיין היו בחיפוש הדרך היפה שבתוך העולם הזה. במקום הזה, הוא רואה כל פגם, כל חיסרון. עצם נוכחותו מעלה את דיבת אחיו, אלו ש"מושלמים" פחות ממנו, רעה. המציאות הזו היא שאילצה אותו לרדת למצרים, להתרחק, עד שיעלה למדרגה של צדקות בה הוא כבר לא יראה את החסרונות, לצדיק עליון.
הצדיק העליון מגיע למקום גבוהה כל כך, במקום בו יש רק טוב, בו הוא רואה רק זכות. לכן במפגש המאוחר של יוסף עם אחיו הוא מבהיר להם, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. מהמקום אליו זכיתי להגיע, ניתן לראות רק טוב.
אך בעוד יוסף רואה את הטוב מכיוון שהוא מנותק מהגשמיות וגבוהה ממנה, יהודה מוצא את עומק הטוב המסתתר בשיאה של הגשמיות, בעיצומו של ההסתר.
ישנו מדרש מדהים המתאר בראיה שונה את המסופר בפרשתנו, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקדוש ברוך הוא - היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח. אולי כל אחד מה"שחקנים" בטוח שהוא נמצא בשיא השפל, במקום בו הוא מוביל רק להפסד, אולי הוא אפילו לא מודע לכך שהוא פועל, אבל התכנית האלוקית מתממשת מתוך כך, בדיוק מכאן נובטת הגאולה, מתוך החושך הזה מפציע אורו של משיח.
חז"ל אומרים שמשיח הוא אחד הדברים שבאים דווקא בהיסח הדעת. גאולה אמיתית, השחרור המושלם מ"שיעבוד מלכויות", מכניעתנו לשלטון הגשמיות, אינו תהליך פשוט והגיוני, אפשר לגלות את אותה הגאולה מעל הדעת, כדרכו של יוסף, או בהיסח הדעת כפי שגילה יהודה וכפי שיגלה לנו ממשיך דרכו –המשיח.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
