בין עבודת החומר לעבודת הגן (הרב מנחם סוכות)
לכולנו ברור שאין עונש גדול יותר למין האנושי מגירושו מגן עדן, מהמעבר מאותו גן שמימי לארץ הקשוחה והגשמית. אך האם אנחנו באמת מבינים את ההבדל?
מה ההבדל בין המצב הראשוני של "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה", לבין המצב החדש בו "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם"? בשני המצבים ישנה הרי עבודה. האם זה באמת כל כך משנה איפה העבודה ממוקמת? האם ההבדל בין "לעבדה" לבין "לעבוד את האדמה" הוא כה תהומי?
מהפסוק "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", דרשו חכמינו: "מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה".
העולם הרוחני מורכב משניים, מ"תורה" ומ"דרך ארץ", מעיסוק בנשגב ובנשמה ומתיקון החומר והגוף. אך לא אלו היו פני הדברים מתחילת ברייתם. כשנברא האדם הוא הושם בגן עדן, במקום בו לא היו מחיצות גשמיות, במקום בו כל ה"עבודה" הייתה בעיסוק ובחיבור ל"תורה", לקודש. אחר החטא, נשלח האדם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, מאז ניצב עולם החומר מול האדם, העולם הגשמי חוצץ בפני כל ניסיון התעלות, מאז לא ניתן להגיע לתורה ללא "דרך ארץ", ללא תיקון אותה אדמה שמרכיבה את גופנו הגשמי.
ההבדל בין עבודת גן עדן לבין זו של הארץ הוא ההבדל שבין חיבור לפירוד, בין "ויקח" שהוא לשון קידושין, לבין "ויגרש". למרות קביעתו הנחרצת של איוב "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד", עם זאת, למרות שלא ניתן להימלט ממסכת העמל, דרשו חכמינו," אשרי מי שעמלו בתורה". העמל של גן עדן אינו קל יותר או נוח יותר, זהו עמל חיובי, הוא שיאו של האושר.
למילה "וישלח" ישנה משמעות נוספת, זו גם שליחות. ה' שולח אותנו לעבוד את האדמה מתוך גן עדן, "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן". אנחנו מגיעים עם ההכרה של הטוב, לאחר שחווינו את החיבור העמוק והאמיתי לטוב. ובכוח זה יכולים להתחיל להתרכז יותר ויותר בעיקר, בעשיית תורתנו קבע ומלאכתנו עראי.
למרות שגורשנו מהגן, פעם בשבוע אנחנו מגיעים לשבת, ליום בו אנחנו במנוחה, במצב דומה לזה של "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן". היום היחיד בשבוע ש"ויהי בוקר" לא חייב להגיע מתוך "ויהי ערב" הוא יום בו ניתן לחזור למקום בו הטוב מאיר בלי צורך לעסוק בתיקון הרע.
ובכל זאת, השער לגן עדן אינו נעול, כשה' מציב את כרובים ואת להט החרב המתהפכת, הוא מבהיר לנו שהשער לא נעלם ולא נסתם, שהמעבר עדיין אפשרי. שניתן לחזור לגן עדן, למקום בו ניצב עץ החיים ולעסוק בטוב הטהור.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
