בטוב העולם נידון (הרב מנחם סוכות)
כתוב בזוהר שה"היכל" בו מתקיימים המשפטים והדינים נקרא "היכל הזכות".
האם זה לא מוזר? האם לא ראוי היה יותר שייקרא היכל הצדק או היכל המשפט? מה זה מביע כשלאותו היכל בו פתוחים ספרי החיים וספרי המתים, בו נגזרים על האדם כל מאורעותיו, קוראים היכל הזכות?
נכון שהעולם שלנו מורכב, נכון שהעולם מלא בדברים קשים לצד הדברים הנעימים, נכון שלצד השכר נמצא גם העונש, אבל צריך לזכור מה המטרה. לשם מה נברא העולם המורכב הזה? הזוהר כאן מזכיר לנו, העולם לא נברא בכדי לעשות צדק, להעמיד את בני האנוש בעלי הבחירה במסכת בדיקות ומבחנים, לראות למי מגיע שכר ולמי עונש ואז לעשות משפט. לא, לא זו מטרת הבריאה. כשהקדוש ברוך הוא ברא עולם הייתה לו מטרה אחת, להטיב. הוא ברא את היקום כולו, את כל המימד הגשמי של העולם, למטרה אחת ויחידה – להטיב לנבראיו.
כשאנו נכנסים למשפט צריך לזכור שמטרת השופט היא לזכות אותנו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כשחלילה אנו "מקשים" עליו, כשאנו גורמים לו להעניש אותנו, אנחנו חוטאים בעצם כך. שכר עבירה – אותו העונש שאנחנו מביאים על עצמנו ע"י החטאים – עבירה. היא עצמה הכאב הגדול שניתן ליצור, כביכול, אצל בוראנו. ובאותה מידה, שכר מצוה – מצווה. "נחת הרוח" שאנו גורמים מהמצווה אינה רק מעשיית רצונו אלא גם ובעיקר מכך שאנחנו מקבלים שכר, מביאים את הבריאה לתכליתה.
קול השופר הפשוט הוא שבא להחזיר את הדברים למקום הפשוט שלשמם נבראו, אַשְׁרֵי הָעָם, יֹדְעֵי תְרוּעָה, בשופר אנחנו מזכירים את המטרה, את הסיבה לכל היותנו כאן ולכן מיד הקב"ה "עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים".
דבר זה לכשעצמו הוא "צד זכות" עבורנו. דוד המלך מבטא זאת בפסוק המוכר, זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה', וַחֲסָדֶיךָ - כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. רק בזכות עולמך, בזכותנו, יש לך ה' כביכול את ה"הזדמנות", לעשות חסד, לתת לנו מתנת חינם. כל המושג רחמים, לא היה מגיע לידיי ביטוי לולא היינו כאן כפי שאנחנו עם כל חסרונותינו. האם זו לא סיבה מספיקה שתזכה אותנו.
ונקודה נוספת, ברור שהדין דין אמת, ברור שהקב"ה אינו וותרן, אך האם משפט אמת אומר שעל כל קילו עגבניות צריך לשלם קילו זהב? ממש לא. כשהמטרה של העולם היא זכויות, כשכל מטרת הבריאה היא שנעשה טוב, אין לנו שום השגה בערך שניתן לכל עשיית טוב שלנו בעולם. חז"ל מלמדים אותנו שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, כמה? רש"י מביא שתי אפשרויות, האחת – פי חמש מאות. והשנייה – פי אין סוף... . החיבור שלנו בראש השנה לעומק תקיעת השופר, לכוונה הפנימית של כל היצירה, היא זו שמביאה אותנו לאותה שמחה בעיצומו של יום הדין, לכך שאנו בטוחים כי ייצא לטוב דיננו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
