החיים שלנו (הרב מנחם סוכות)
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.
בפסוק קשה זה הנמצא בלב ה"תוכחות" אשר מוכיח משה את ישראל, אומר הזוהר, רמוזה הנחמה, התקווה. דווקא מילים קשות אלו מסתירות מאחריהן בשורה טובה, ומביאות בתוכן אור לתוך חשכת הגלות המתוארת בפרשה. כיצד?
מה הם חיים? האם לחיבור הארעי של הגוף כאן בעולם הפיזי, לאותה תקופה קצרה בה מתהלך האדם כיחידה אחת על פני הארץ וחש מודע למה שסביבו, לזה ייקרא חיים?
כשהתורה מדברת על חיים מדובר במשהו עמוק יותר, דוד המלך משבח את הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, הנפש לא רק נמצאת בגוף אלא מחוברת לחיים. החיים הם נשמת החיים, הנשמה שהחיים אינם מצב בה אלא עצם מהותה.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, התורה ניתנה לנו בכדי ללמוד לחיות, התורה מגלה לנו דרך להתחבר לחלק האלוקי הפנימי שבנו, לנשמה, ולחיות אתה. וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ.
כשאנו מתחברים לנשמה גם הגוף מחובר לחיים, גם אבדון הגוף הוא זמני בלבד, כפי שדורשים חכמנו, וחי בהן – לעולם הבא. ואפילו בזמן עצמו בו הגוף מת, נקראים הצדיקים חיים, המוות הזה הוא ארעי וחלקי והחיים הם בעצם.
ומה קורה כשאנחנו רחוקים, כשאנחנו שוכחים להתחבר לאותם חיים, כשהמקום בו אנחנו נמצאים והמעשים שאנו עושים לא מאפשרים את החיבור הזה? איפה החיים שלנו אז, האם איבדנו אותם?
כאן, בלב ליבן של התוכחות, כשמתוארים מצבי הריחוק הקשים ביותר, מגלה לנו התורה שאנחנו לא אבודים. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, ה"חיים" אינם אבודים, הם אפילו לא רחוקים, הם ממש כאן, תלויים מנגד. גם מעומק הגלות נוכל להביט ולראות את חיינו האמיתיים, אלו שלעולם לא אבדו מאיתנו, ממתינים לנו, לרגע שנהיה מוכנים לחזור ולהתחבר אליהם.
גם אם אנחנו מגיעים למצב של ייאוש, גם כשאנחנו כבר לא מאמינים בחיים שלנו, החיים שלנו לא מתייאשים מאיתנו, הנשמה שלנו עומדת מנגד ומחכה להזדמנות שתוכל לחזור ולהאיר בנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
