פרשתנו פותחת בתפילות הרבות אשר שוטח משה בפני בורא העולם, בתחינותיו להיכנס לארץ - ואתחנן אל ה'.
מה היא תפילה? האם המתפלל חושב חלילה שאין דינו של ה' אמת? ואם הדין אמת, מה טעם יש לתפילה?
תמוהים יותר הם דברי המדרש כאן, "סימן לתפילה, אם כיוון לבו לתפילתו". במשמעות הפשוטה כוונת הדברים היא כי הסימן לתפילה נכונה, היא היות האדם מכוון למה שמבקש. אך האם זה "סימן לתפילה", האין זו התפילה עצמה, האם לתפילה ללא כוונה יש משמעות בכלל?
אם נדקדק בדברי המדרש נראה שלא מדובר על כך שהמתפלל יכוון למבוקשו, המדרש מדבר על "כיוון לבו לתפילתו", מה זה אומר?
נכון שבדרך כלל הטריגר לתפילה, המניע שמוציא אותי משלוותי, הוא צורך, רצון למילוי מבוקשי, אך לא זו התפילה. התפילה היא נקודת חיבור, המקום בו זוכר האדם כי הכול מגיע מהבורא ומשליך את יהבו עליו. חכמנו ממשילים את התפילה למקווה, אותם מים הנקווים ונאספים למקום אחד. בתפילה האדם מסלק את הדחפים השונים ומכנס את כוחותיו ורצונותיו למקום אחד, לנקודה הפנימית ביותר שבו, לרוח האלוקים שמפעמת בקרבו.
בתפילה אנו סומכים גאולה לתפילה – אני זוכר שללא אותו סיוע עליון, ללא אותה גאולה שמימית, לא היה לי כלום. הקרבה הזו שלנו לבורא, הגילוי הזה שאנו מגלים בעולם, הוא זה שמקרב כביכול את הבורא אלינו, קרוב ה' לכל קוראיו, והוא המשפיע עלינו ומגלה בפנינו את הטוב הנמצא בכל.
ועוד כלל מלמדים אותנו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל", כשאדם מגלה את "שבחו" של ה', הוא מגלה לא רק את יכולותיו ושליטתו בעולם הגשמי, פתאום מתגלה היכולת האין סופית שאין דבר העומד בפניה, גם לא ההיגיון הלוגי הפשוט. אם הוא ירצה, גם הדין הפשוט יכול להשתנות, משה יודע שאינו אמור להיכנס לארץ, אבל הוא יודע שגם את זה יכול ה' לשנות. תפילה כזו יכולה להופיע רק מתוך הבנת גדולתו של הבורא.
אך למרות כוחה העצום של התפילה, למרות החיבור העמוק אליו אנו מגיעים בביטול אותן המחיצות המונעות מאיתנו להתחבר לנקודה הפנימית שבתוכנו, למרות כל זאת, ישנה אפשרות נשגבה עוד יותר. המדרש אומר שתפילה נמשלה למקווה שפעמים פתוחה ופעמים נעולה ואילו תשובה – תשובה נמשלה לים – הים לעולם פתוח. בתפילה אני מתגבר על המחיצות, עוקף אותם, אך המחיצות עדיין קימות ולעיתים אני לא מצליח לעבור אותן. בתשובה אני מתחבר ישר לבורא, לרצון העליון, למקום בו החטא מעולם לא נגע.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)