כשהאמת אינה ברורה (הרב מנחם סוכות)
כשמשה מעביר לראשי המטות את דיני הנדרים והשבועות הוא פותח בהצהרה "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'".
רש"י כאן מביא את דברי חז"ל המציינים את הסגנון הזה כייחודי למשה. כל הנביאים מתנבאים בסגנון "כה אמר ה'", גם משה משתמש בסגנון ההוא, אך למשה יש גם משהו שאין לשאר הנביאים, משה גם מגיע לדרגה בה נבואתו מתגלית אליו כ"זה הדבר".
"כה" משתמש בכף הדמיון, היא נבואה המגיעה מתוך השוואה ודימוי, כמו. ואילו "זה", מורה על נבואה שאינה צריכה לדמיון כלל, היא ברורה בזכות עצמה.
אם אכן נבואה בלשון זה היא מיוחדת יותר, מדוע משה אינו משתמש בה תמיד? ומדוע דווקא כאן, בהקשר של שבועות ונדרים משה משתמש בסגנון הזה?
למה בכלל בן אדם נשבע? איזו משמעות יש לכך? אם אדם יודע מה הוא רוצה, מי מונע ממנו לעשותו, ואם הדבר לא מספיק ברור אצלו, מה תועלת ומעלה יש בה בשבועתו? בכך שהוא "מכריח" את עצמו לעשות משהו שהוא לא באמת בטוח בו?
העולם הזה מעצם טיבו סותר את הברירות, מקשה על ראיית האמת ומעורר ספיקות וחוסר ודאות. הגילוי של הכיוון הנכון למרות חוסר הברירות, למרות שאיני רואה את הדרך כוודאית ממש, אינו חסרון, יש בו גם יתרון. הנבואה של "כה", היא היכולת להאיר לתוך החושך, לגלות את הרמזים ולהבין את המשלים המסתתרים בעמקי ההוויה, בתוך הטבע עצמו, בכל חלק וחלק מהעולם הזה, למרות שאיני רואה בברור את הנמשל, על אף שאני מבין את הסוד.
היינו מעדיפים שהכול יהיה ברור, שהאמת תתגלה אלינו. אך דווקא יכולתנו להמשיך ולדבוק ברמזים, להמשיך ולעקוב אחר הסימנים, היא זו שתוביל אותנו לאור, למקום בו הכול ברור ומוחשי.
השבועה היא נתינת תוקף לרצון אמת שגיליתי בתוכי, חוזק שיהיה בו להתגבר גם על רצונות אחרים שיתעוררו בי. שבועה היא הקבלה של אדם להכניע את כל רצונותיו, את שבע מידותיו, לאותו הרצון שהוא מבין שהוא אמת גם אם אינו רואה זאת בברור.
התקדמות כזו אינה חסרון באמת אלא הדרך אליה, דווקא דרך אותה "אמונה" מגיע האדם ל"אמת", מתוך ה"כה" ניתן להתקדם ל"זה", משה רבנו מלמד אותנו כאן כי לאותה ברירות, ל"זה הדבר", ניתן להגיע על ידי השבועה שמקומה דווקא כשהראיה לא ברורה דיה, כשצריך חיזוק. ובזה מתפאר דוד המלך באומרו נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
