לתת לתורה להשפיע (הרב מנחם סוכות)
בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל, במילים קצרות אלו מגדיר המדרש את טעותו של קורח.
האומנם? האם קרח ש"פיקח היה", טעה כי ממונו יצילנו מיד ה'? איזה מעמד יכול להקנות לו עושרו כאשר המחלוקת היא סביב מעמד רוחני, סביב שליחות שמימית?
אנו, בסביבתנו החומרית, התרגלנו לקרא לבעל נכסים מרובים – עשיר ולזה שאותם אמצעים אינם בידו – עני. אך האם זו המשמעות העמוקה של עניות ועשירות, האם באמת מספר חתיכות הזהב שרשומות על שם מאן דהו יכולות להפוך אותו ל"עשיר", האם העדרם מחברו יהפכו אותו ל"עני"?
חז"ל מלמדים אותנו שאין עני אלא בדעת, כנסת ישראל מוגדרת "עניה" כשחסרים לה תורה, מצוות ומעשים טובים. ככל שמתוודע האדם יותר למציאות הפנימית של העולם, כך הולכים ומתחדדים לו מה הם ה"נכסים" היקרים באמת, מה הם הקניינים שייקנו למחזיק בהם את התואר עשיר, ומיהו אשר למרות הישגיו הגשמיים יכול להיוותר עני, עני ממש.
קורח הוגדר כעשיר לא בגלל ממון רב שצבר באוצרותיו, קורח היה "פקח" הוא היה "חכם", קורח למד את התורה והכירה ברמה שהקנתה לו תואר אמיתי של עשיר. על "עושר" זה התבסס קורח בבואו לחלוק על משה ואהרון, בבואו לתבוע לעצמו את כתר המנהיגות הרוחנית של העם. מה הייתה טעותו אם כך?
במשלי מציב החכם מכל אדם את משאלותיו האחרונות, שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ, אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת, ...רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. כששלמה מבקש להימנע מהעושר, הוא אינו מתכוון רק לעושר גשמי, גם "עושר" של תורה אינו רצוי בכל צורה. בכמה מקומות דרשו חז"ל כי התורה נקראת לחם, כאן מבקש שלמה, הטריפני לחם חוקי, רק כך אני רוצה את חכמת התורה. מה זה אומר?
על לחם אנו מברכים פעמיים, לפני האכילה – אנו מודים לה' על שזימן לנו את הלחם, את היכולת להתקיים. ולאחר אכילה – כשהמזון פועל בנו את פעולתו, כשהמזון משביע אותנו, אנו שבים ומברכים. גם על התורה מברכים לפניה ואחריה, לפניה – על הזכות שזימן לנו הקב"ה את תורתו, לאחריה – כשהתורה חודרת לתוכנו ומשפיעה עלינו. שלמה המלך מבקש "הטריפני לחם חוקי", הוא מבקש, תן לי את התורה כמו לחם, שתבלע בעצמיי, שתשפיע עליי מתוך תוכי, שתיתן לי חיות. ו"אם אין קמח", אם התורה לא מזינה אותי ומשפיעה עליי – "אין תורה" – זו לא התורה אותה קיבלנו, אני לא משתמש בה בצורה הנכונה.
וקורח, למד וידע הרבה תורה, אך התורה לא השפיעה עליו, היא נשארה במלא תפארתה שוממה בתוכו. כרמז לכך נענש קורח ברדתו חיים לשאול, בעמדו בשיא חיותו, חסר אונים, בארץ המוות.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
