הטוב שברע (הרב מנחם סוכות)
בפרשת ציצית ישנה אמירה שעל פניה נראית מוזרה ואפילו פרדוכסלית,
...וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם ...
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם.
האם הפסוק באמת אומר שצריך לזכור, בכדי שנזכור?
במבט הפשוט כשאדם מתבונן בעולם הוא רואה בו הרבה טוב, הזדמנויות רבות שיכולות לקרב אותו לקדושה, לרוחניות. ולעומת זאת הוא פוגש הרבה חומר, גשמיות, שנראה כי רוצה לבלוע אותו ולהטביע אותו בעכירותה. הגישה הרוחנית הפשוטה היא לראות כאן טוב ורע, לחפוץ בטוב ולמאוס ברע.
כאן מלמדת אותנו התורה מבט עמוק יותר, חז"ל מלמדים אותנו "שלא יאמר אדם, אי אפשי לאכול בשר חזיר ... אלא, אפשי, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". אל תסתכל על החומר כמתנגד שלך, כשנוא עליך, קל וחומר שלא תתעלם או תדחיק את משיכתך אליו, אדרבה, תראה בו הזדמנות, התאווה הזו היא שבסורך ממנה תיתן לך הזדמנות לגלות את נאמנותך לרוח, היא זו שתביא אותך קרוב יותר לבוראך. החומר, התאוות וכל קושי אחר בעולם לא הגיעו במקרה ולא הגיעו כעונש או כדי להפיל אותנו, אלו הזדמנויות נפלאות. התורה כאן מלמדת שגם ה"ולא תתורו" הוא דרך לזכור, להתחבר. הפרשה חוזרת ומדגישה "והייתם קדושים – לאלוקיכם". הקדושה וההבדלות אינה מטרה בפני עצמה, היא דרך להגיע ל"אלוקיכם".
על זה מרמזים לנו חז"ל כמובא ברש"י כי הלב והעינים הם מרגלים לגוף. דווקא כאן, בצמוד לפרשת מרגלים, אנו פוגשים את ה"מרגלים" שלנו. תפקיד המרגלים הוא למצוא כי טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, להבחין שגם הדברים שעל פניהם נראים מכשול, נועדו בעצם לטובתנו. טובים הם מאוד מאוד.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
