בן או עבד? (הרב מנחם סוכות)
לומד התורה מול המיוחס
יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. כך דורשים חכמים במדרש את משמעות פסוק זה המדבר בשבח לימוד התורה ומכאן הסיקו שגם ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ.
לכאורה באים חכמנו ללמדנו שמעלות ה"ייחוס" בעם ישראל, אותן המעלות שהגיעו לאדם עם היוולדו, אינן מגיעות בחשיבותן לדרגת המעלות אותן הוא קונה ביגיע כפיו, בעמלו שלו.
וכאן נשאלת השאלה, אם אמנם כך, אם אכן אותו אדם העמל בתורה, מגיע לדרגה גבוהה מזו של הכהן הגדול, מדוע באמת נמנעת ממנו הזכות להיכנס "לפני ולפנים"? מדוע חשיבותו האמיתית, לא מקנה לו לפחות את אותן פריבילגיות המוקנות למי שנולד למשפחת הכהונה? מדוע לא עדיף לנו להעמיד בתפקיד הכהן הגדול אדם אשר גדולתו נובעת מעצם אישיותו ולא מהמוצא הביולוגי-גנטי שלו?
בנים ועבדים
אך האמת היא שלעבודה הרוחנית ישנם שני ערוצים, העשייה מחולקת לשני כובעים, תחתם אנו ניצבים לפני הבורא בעת מילוי תפקידנו השונים עלי אדמות. "אם כבנים – אם כעבדים". החיבור הדואלי הזה, השילוב המיוחד שבין קרבת הבן לעבודת העבד, שבין אהבה ליראה, בין חסד וגבורה. הוא שיוצר את הייחודיות שבקשר הזה, את המורכבות שבהיאחזות הזו ואת היופי שמשתקפים ביחסים הרוטטים בין יוצר ליצוריו ובין הנבראים לבוראם.
כל חלק בקשר הזה מגיע לידיי ביטוי בצורה שונה. עבודת בית המקדש היא דוגמא קלאסית ל"עבודה", לכן יש בה תפקידים שמיועדים לאנשים שונים, לכן היא מגבלת במקום ובזמן. זהו המבנה ההירארכי של "ממלכת" הקדושה וזהו ה"סדר" המלכותי. אך כל זה אינו סותר את מקומו של הבן, בן המלך אשר אמנם אינו מתפקד במשרה זו או אחרת, הוא לא יכול לקחת את התפקידים מהממונים, ועם זאת, קרבתו אל המלך גדולה ללא שיעור משלהם. לעומת זאת, ה"עיסוק" בעומק התורה, ב"גנזי המלך", לימוד התורה לשמה, הם חלקו של ה"בן" בקשר. הבן לא מחפש לבצע, הוא רוצה להתקרב למלך, להכיר אותו, להבין אותו, לאהוב אותו.
יש היגיון בתפילה ממוסדת?
כך נוכל להבין גם את המגבלות השונות שקבעו חכמים בקשר לתפילה, מגבלות שנראות סותרות לחלוטין את משמעות התפילה. אם דויד המלך השריש בצאצאיו ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים", ש"קרוב ה' לכל קוראיו", איך יכולים חז"ל לקבוע "סוף זמן תפילה" – משפט שעל פניו נראה אוקסימורון, שהרי אם תפילה, איך היא מוגבלת בזמן? איך היא מוגבלת במילים? איך שייך לקבוע שאם אדם לא אמר מילה מסוימת הוא "לא יצא ידי חובת תפילה"? איך אפשר בכלל לראות תפילה כ"חובה"?
ברור שיש תפילה שנשפכת מליבו של אדם, "כבן המתחטא לפני אביו", לתפילה כזו אין גבולות והגבלות. לא במילים, לא בזמן ולא במקום. אך שלושת התפילות שקבעו חכמנו הם "כנגד תמידים", הם "עבודה שבלב". חלק העבודה, אותו הפן שנועד למלא את היעוד הביצועי, הפונקציונאלי. אותה התפילה שממלאת "תפקיד", היא ממקום העבד שבנו. לכן היא מוגבלת.
חיי שעה וחיי עולם
הגמרא במסכת שבת מספרת על רבא שתמה על רב המנונא כשראה אותו מאריך בתפילה ,"מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה[?!]". התפילה הפונקציונאלית, הפרוצדוראלית, היא "חיי שעה", היא "תפקיד", היא מוגבלת בזמן ובמאורעות החיים, ולכן אין זה מן הראוי שהיא תהיה על חשבון אותו הקשר אליו מגיע האדם בהתעמקו בחכמה האלו-קית, בתורת ה', עת הוא עוסק ב"חיי עולם", בעת התקרבותו לנקודה בה אין מחיצות. בה הוא בן.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
