לגלות את עצמי (הרב מנחם סוכות)
את משמעות "בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" מבארים חכמינו – שתהיו עמלים בתורה.
מדוע ייחסו חשיבות דווקא לעמל? הרי המטרה, לכאורה, היא ההשגה, הלימוד והידיעה. ואם כן, למרות שניתן להעריך את מי שמתייגע, אין זה הופך את היגיעה למכריע, לעיקר?
נקודה נוספת שצריכה ביאור היא, "חוקה" כידוע היא הגדרה לכל אותן המצוות שטעמן אינו מובן לנו, שאנחנו אמורים לקבל לא מתוך הבנת שכלנו אלא מתוך הכנעה למי שציוונו, מה הקשר בין אותה יגיעה לבין אותם דברים שאיננו מבינים? מדוע דוקא חוקים מרמזים על עמל?
לרוב העבודות המונחות לפתחו של אדם הוא מתייחס כמכשול בפני מנוחתו. בכדי שיוכל האדם לפנות מאותה מלאכה ולנוח ממנה, הוא חייב לסיימה. כשאדם חורש את שדהו, הוא עמל על מנת לסיים את אותה החרישה, אח"כ זורע ועמל על מנת לסיים את הזריעה וכן הלאה.
גם לימוד אינו שונה בהקשר זה, כשמישהו ניגש ללמוד משהו או לפתור בעיה המטרידה את מחשבתו, הוא בעצם שואף לפיתרון שיביא אותו למנוחה ואת מחשבתו לרגיעה. העיסוק הוא איפה האמצעי להגיע לפתרון הנכסף שם תתיישב דעתו.
לא כזו היא התורה. אנו מברכים על התורה "לעסוק בדברי תורה". התורה עמוקה מני ים. אני מעמיק בה ומנסה להבין בכדי שאוכל להמשיך ולחתור, להמשיך ולגלות. לעבור דרך שער אחד בכדי לגלות את השער הבא, דרכו אוכל להתחיל בהתקדמות חדשה. המטרה באותו העיסוק הוא העמל, העשיה, כפי שמכנה זאת הזוהר לאשתדלא באורייתא. ה"חוקה" היא המסמלת יותר מכל את אותו העמל, אותה היגיעה אשר מטרתה אינה המנוחה של ההבנה.
ולאן תיקח אותנו אותה היגיעה?
המדרש כאן מביא את דבריו של דויד המלך - חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ - אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
תפקידו של כל אדם היא למצוא את "דרכיו", את אותו הייעוד המיוחד אשר נועד רק לו, את אותם הדרכים אליהן אדם מלבדו לא יוכל להגיע. "בחוקותי" מרמז על החקיקות שחקק הקב"ה בנפש האדם, על אותן תכונות נפלאות המסתתרות בכל אחד מאיתנו, על אותן האיכויות המיוחדות רק לנו. אותו העמל והחיפוש, אותה יכולת להתבטל בפני משהו גדול ממני, היא המסייעת לגלות את אותם המטמונים הגנוזים בתוכי.
ולא רק לגלות. הפרשה ממשיכה "וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ", חז"ל דורשים שגם עצי סרק ייתנו פירות. כלומר, גם אותן תכונות רדומות, אותן יכולות שנסתרות בתוכי, שמעולם לא באו לידיי ביטוי, יחלו לתת פרי, לממש את עצמן.
ושיאה של הברכה היא "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן", שנגלה שהכל נמצא כבר מזמן בתוכנו, ונדע לשמוח ולהתפעל גם מאותם הדברים האמיתיים הפשוטים ה"ישנים". השמחה במי שאנחנו ובאמת כפי שהיא, היא שתמשיך לפתוח בפנינו שערים חדשים ותובנות חדשות, כפי שדרשו חכמנו על הפסוק "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" – אם שמוע בישן – תשמע בחדש.
