החשיבות שבציווי (הרב מנחם סוכות)
הפרשה שלנו מתחילה בסיפור המוות הטראגי של נדב ואביהו, מוות שנגרם להם ממעשה שעשו בעת חנוכת המזבח, וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. עד כאן תיאור המעשה, החטא.
כשמשה בדבריו לאהרון ובניו אומר: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. הוא לא בא רק לעדכן אותם בהלך הרוח של העם, בצער העצום שנגרם לעם כולו בפטירת שני האחים, זה נכתב בתורה גם כציווי, כהוראה. ראוי לכל יהודי לבכות על ההפסד הזה, על החיסרון של שתי דמויות כאלו, שניים שהיו מיועדים להנהיג את העם אחרי משה ואהרון.
אם אכן מדובר באנשים גדולים כל כך, בכאלו שגם לאחר מותם נשארו בדרגה שכמעט אין שני לה, צריך להבין מה באמת קרה כאן, מה היה החיסרון הנורא במעשה שעשו, באותה "אש זרה", שנתנו במחתותיהם? יתרה מכך, אם כל החיסרון סובב סביב כך ש"לא ציוה אותם", משמע שבמעשה עצמו לא נמצא דופי, ואם כן, האם אותו חוסר ציווי מהווה הצדקה להענשה כה כבדה, האם יש בה בכדי להפוך את מעשיהם לעוון, לפשע?
לפני כל מצווה אנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", מדוע? האם לא די שנברך על עשיית מעשה המצווה, בדיוק כפי שאנו מברכים את ברכות הנהנים? מה חסר אם נברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם על מקרא מגילה, על התפילין, על הציצית, על הפרשת חלה?
לכל מצווה יש טעמים עמוקים וסודות נפלאים, יכול האדם להגיע בחשיבה מעמיקה להבנת חלק מהמצוות, ובכל זאת, ללא ציווי מה', ללא שהקב"ה מאפשר לנו ונותן לנו את הכוח והחיבור למעשה נשגב זה, מי אנו כי ניגש להפעיל את אותם מנגנונים רוחניים. כשאנחנו מברכים על מצווה אנו מודים לה' לא רק על המעשה שבא לידנו, אנחנו מברכים על כך שאפשר לנו לקיים אותה, שהרשה לנו, שציווה עלינו ושחיבר אותנו [מצווה מלשון צוותא] לאותו מעשה עילאי.
בפרשתנו נאמר, וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ, מדוע היה צריך משה "לדחוף" את אהרון, האם לא די בכך שיצווה אותו להקריב ואהרון יידע לגשת למזבח? מבארים חז"ל: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? - לכך נבחרת.
ה"בושה" הזו של אהרון מגיעה מההבנה האמיתית של המקום שלנו בעולם, של הקטנות שלנו ביחס לכל מעשה רוחני. אהרון לא מבין איך יכול הוא לעסוק בדברים כל כך גבוהים ממנו. משה לא עונה לו בתשובה הגיונית. לכך נבחרת. זהו. נכון שאם היית אתה מחליט לעשות, היית רחוק מאוד, אבל לא כן הדברים, הקב"ה בחר בך ולכן אתה ממש ראוי.
יש מחכמנו שמבארים את חטאם של בני אהרון בכך שהיו שתויי יין. בני אהרון הגיעו ליין, ליינה של תורה, להבנת עומק העומקים של רצון ה', עד שהיין שלט בהם. הם הבינו שזה מה שה' יצווה אותם, אבל זה עוד לא קרה. טעמי המצווה הם חלק חשוב מאוד אחרי שהיא מצווה, אחרי שאתה מבטל דעתך לגמרי לרצון ה', יש גם טעמים. אפילו לפרה אדומה יש טעם. אבל לפני שה' מצווה, שם אין לנו עוד נגיעה, המחשבה שאני אוכל לתקן את העולם בלי כוחו של הבורא היא מוטעית מאוד, היא הופכת את עיסוקינו במצוות, ברצון ה', לעיסוק בטכניקות.
"טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" – אנחנו רוצים וצריכים את כוחו של הבורא עמנו, ולא מסתפקים ב"יין", בהבנת הטעמים. הקִרבה הפשוטה לרצון ה', חשובה לנו מההבנה העמוקה ביותר.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
