לזכור את עצמי (הרב מנחם סוכות)
השבת שלפני פורים, ההכנה לשמחה הגדולה, היא שבת "זכור", השבת בה אנו קוראים את פרשת זכור – מצוות מחיית עמלק. איך מצווה זו אמורה להביא אותנו לשמחה? יותר מכך, מדוע דווקא מצווה זו, נמצאת ברשימת המצוות המאופיינות בזכירה ובשונה מרוב רובם של המצוות שמצוותן היא בעשייתן?
כשאדם מנסה ללכת בדרך הטובה הוא נתקל ב"אויבים" שונים, בהפרעות שונות. יש שימשכו אותו לעבר מעשים לא נכונים, יש שיבלבלו אותו, שימנעו ממנו לדעת מה רצונו, ויש שימנעו ממנו את עשיית הטוב. כל אלו הם האובים ש"מסביב", המלחמה איתם ניטשת בחזיתות השונות בהם הוא נתקל, לא כזה הוא עמלק.
"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", עמלק אינו אחד האויבים מסביב, הוא נמצא ממש בפנים.
אדם יכול כל ימיו לא לעשות רע ואפילו לעשות טוב אבל לא להיות שם. המעשים יכולים להיות מנותקים ממנו לגמרי, הוא לא חי אותם. עמלק נותן לך לעשות את הדברים שרצית אבל לוקח אותך משם, הוא מנתק את הפנימיות שלך מעצמך.
מחיית עמלק, המלחמה האמיתית בעמלק היא, זכור, להיות מודע, תודעה עמוקה של המעשים, חיבור פנימי של כל אותם המעשים למקום העמוק ביותר שבתוכי, לעצם הוויתי, למקור חיותי.
כשיהושע נלחם בעמלק משה עולה לראש ההר, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, הידיים, אלו המסמלות יותר מכל את המעשים, במצבם הטבעי נמוכות מהראש, "הידיים ידי עשיו", הידיים הם מקום בו האדם נופל, אך אותן ידיים עצמן יכולות להתרומם, מעל הראש אפילו. כאשר התודעה שלימה, כאשר הידיים מחוברות למקורן, כאשר הידיים הן כלפי מעלה, דווקא המעשים הם המקום הגבוהה ביותר אליו יכול האדם להגיע.
וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, אמנם האש הוא כוח עצמי נשגב, אך הלהבה, אותה שניזונת מהכילוי הגשמי, שמחוברת לעולם המעשי, היא שמגיעה למרחקים, והיא שמכלה את עשיו ושוברת את כוח ידיו.
מחיית עמלק האמיתית נעשית במלחמה שקטה, "והיה בהניח". כשם שמצוות שבת, מצוות המנוחה גם נמנית על מצוות הזכירה, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, ושם נאמר, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, המצווה הפנימית של שבת היא החיבור למקום הפנימי בו שוכן האדם עצמו, לנקודת הזכירה. דווקא השקט מהמלחמות הסובבות והפניה פנימה, הוא המצב האידיאלי למלחמה הגדולה האמיתית, לנקיון התודעה. המצב בו אדם מגיע לדרגה בה כל מעשיו מחוברים לרצונו הפנימי, בה תודעתו לא מתנתקת מחייו, הוא נמצא בדרגה לה הגיעו ישראל בקבלת התורה, דרגת המלאכים שהם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ".
רק לאחר שמגיע אדם לתודעה הפנימית המלאה, לדעה אמיתית, הוא מוכן לפורים, להגיע אל מעבר לדעת, "עד דלא ידע", להתחבר לעץ החיים אשר מעל לעץ הדעת, למקום בו שורה האחדות והשמחה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
