להקשיב למצוות (הרב מנחם סוכות)
מהנאמר בפרשת הקורבנות למדו חכמנו, נאמר בעוף "ריח ניחוח" ונאמר בבהמה "ריח ניחוח", לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים.
האם זה הגיוני? גם אם נקבל ונסכים עם כך שהעיקר הוא כוונת האדם, עדיין, מכיוון שבמקרה זה שני הנותנים "כוונו לבם לשמים", האם אין עדיפות למרבה? לאותו שיחד עם כוונת הלב גם זכה להביא בפועל נדבה גדולה וחשובה יותר? ככל שנמעיט ביחס מעשה המצווה לעומת הכוונה, עדיין לא ניתן לבטלו לגמרי. שאלה זו נשאלה על ידי אחד מגדולי פרשני השולחן ערוך כבר בסימן הראשון שלו.
כששאלו את הרב מפשיסחא איך הוא מבאר את מאמר חז"ל, הוא ענה במשל: שני סוחרים יצאו לדרך, פני שניהם מועדות לאותה העיר ולאותה המטרה. אחד מהם נסע והגיע מיד ואילו השני נתקל בקשיים ועיכובים בדרך והגיע מאוחר יותר. כששאלו את השני מדוע לא הגיע קודם, ענה להם, מכיוון שגם אני הגעתי, מה זה משנה מה היה?
בתשובה זו טמונה גישה חדשה למטרת המצוות. "כוונת הלב" אינה ההתחלה של המצווה או המניע לעשייתה, היא התוצאה. אם הורגלנו לראות בעשיית המצווה מטרה, מתגלה לנו עכשיו שהמצווה היא הדרך, האמצעי להביא אותנו לאותה "כוונת הלב לשמים", יכול אחד להגיע ל"מקום" זה על ידי שמרבה בעשייה ואילו אחר יגיע גם עם מעט, הדרך לא משנה, משנה התוצאה, אם לבסוף הוא "כיוון לבו לשמים", הרי שאין משמעות להתעסקות בבדיקת השביל שהוביל אותו לשם.
המדרש כאן דורש את הפסוק בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ - בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
מה היא המשמעות העמוקה של הקדמת "נעשה" ל"נשמע"? אם מדובר בשמיעת המצוות ובעשייתן, איך בכלל ניתן לעשות לפני ששומעים?
במתן תורה עם ישראל הבינו שחשיבות המצוות תלויה במה שיוכלו להבין מהן, שעשיית המצוות היא הדרך להבנה עמוקה יותר של רצון ה', של תפקידנו בעולם. עם ישראל מצהירים כי כל אשר דבר ה' נעשה, ונשמע. לאחר שנעשה, לא נסתפק בכך שעשינו, נקשיב לשמוע מה המצווה לימדה אותנו. איננו רוצים להיות רק "עושי דברו", אנו מעוניינים גם "לשמוע בקול דברו".
אנחנו קוראים בכל יום שוב ושוב את הפסוק "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי", האם אנחנו נעצרנו פעם להקשיב למצוות? למה שיש להן לומר לנו? לקול ה' הבוקע מתוך המצווה?
לפעמים אנחנו נמצאים במצב של "מרבים", של התעוררות והתלהבות, של עשייה חיובית, אך לעיתים אנחנו עוברים במבואות חשוכים יותר, אנחנו מנסים בכל כוחנו "להמעיט", להימנע מנפילה. מלמדים אותנו חכמנו, אחד המרבה ואחד הממעיט, לא משנה באיזה שביל מוליכים אותך, מול איזה ניסיון אתה מתמודד. כל הדרכים וכל צורה של עשייה נועדו להביא אותך למצב של "כוונת הלב לשמים", אם תקשיב לקול העולה מהדרך אותה סלל לך ה', תזכה לשמוע, תזכה להגיע לאותה הנקודה אליה שואפים כולנו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
