שלום עם עצמי (הרב מנחם סוכות)
פרשת השבוע מתחילה בהצגת ספירה מדויקת של התרומות שנאספו עבור המשכן, האין זה תמוה? האם זה לא מנוגד לכלל הידוע שלימדונו חז"ל "שאין הברכה מצויה, לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי. אלא בדבר הסמוי מן העין."? האם דווקא במשכן, במקום המיועד לברכה, לא נקפיד על הכללים המסוגלים לברכות?
הזוהר עונה שמכיוון שנעשה על ידי משה - אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה, אין חשש לפגיעה בברכה. מה כוונת הדברים?
המדרש כאן מצטט את הפסוק במשלי, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, ומבאר: איש אמונות - זה משה... שנאמר (במדבר יב) לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. רב ברכות - שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים, לפי שהוא נאמן. ואץ להעשיר לא ינקה - זה קרח... ומה היה סופו? ותפתח הארץ את פיה.
לכל הוויה גשמית יש מקור רוחני, שורשו של כל דבר הוא גבוהה יותר ממושגים של חלוקה והגדרה, של דמות וצורה. כשאנו מתייחסים לנברא כנפרד, סופרים אותו ומגבילים אותו לביטוי החיצוני בו הוא משתקף בעולם החומר, אנו מנתקים אותו ממקורו הרחב, האין סופי. אנו פוגעים ב"ברכה" שבו, במהותו האמיתית הלא מוגבלת.
כבר לימדונו חכמינו, גדול שלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום. השלום הגדול ביותר והחשוב ביותר הוא לא בין שני אויבים, הוא בין דבר למהותו הפנימית, בין חומר לרוח שבו. לא רק אדם שרואה במהותו שלו חומר בלבד, פוגע בשלום שבו ובברכה שבו, וכפי שמתאונן דויד בתהילים, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי. גם כשאני לוקח חפץ ורואה בו מספר, הגדרה, אני מפר את השלום הפנימי שלו, אני מונע ממנו להיות כלי לברכה, הברכה כבר לא שורה בו.
לכך נקרא שמם נכסים, שנכסים מזה ונגלין לזה. הנכס יכול להיות שלך ולגמרי נסתר ממך, לעיתים אתה רואה את קליפתו החיצונית בלבד. על זה רומז לנו רבי אליעזר ברבי שמעון, הרוצה שיתקיימו נכסיו, יטע בהן אדר. שנאמר, אדיר במרום ה'. הסוד האמיתי לקיומם של הנכסים, הוא ההכרה בפנימיותם, בהיותם נברא רוחני במהותם.
משה הוא "איש אמונות", הוא שיודע ל"המשיך" - לגלות, את המהות הפנימית, ולחבר בינה לבין המהות החיצונית. לכך קורא לו ה' בסנה "משה משה", החיבור בין משה חיצון לפנימי, ולכך הביא גם את חיבור המשכן "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". וכך גם השבת שעניינה אחדות וסמליה הכפולים מרמזים על החיבור בין שני חלקי העולם, בין הדבר למהותו, מהווה מקור של שלום וברכה. וזהו ההיפך המוחלט מ"אץ להעשיר", מאותו שרודף אחר הריבוי הפיזי של רכושו.
וכך כשנשלמת מלאכת המשכן, המשכן מהווה " מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" – עדות לבאי עולם ששכינה שורה בישראל. הברכה הפורצת מהמשכן מעידה על כך שאהבת ישראל לאביהם שבשמים אינה תלויה בדבר, הם לא תלויים במבנה החומרי של המשכן, זו אהבה פנימית לגמרי, זו עדות שהשכינה שורה בליבו של כל אחד מאיתנו. כָּל אַהֲבָה... שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.
ובאותה המידה, אהבת ה' אלינו גם אינה תלויה בדבר, אפילו לא במעשינו. וכמאמר הנביא, אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ? הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
