ממי מפחדת השבת? (הרב מנחם סוכות)
בפרשתנו ישנו מקטע שלם העוסק במצוות השבת, בתוך מקטע זה חוזרת שלוש פעמים מצוות שמירת השבת - " אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת...".
כשנתבונן בביטוי "שמירת שבת", ביטוי אליו הורגלנו מילדותנו, נמצא שהוא אינו מובן כל כך. האם השבת צריכה שמירה? ממי או מפני מה צריך לשמור עליה? השבת היא קבועה ותגיע בכל מצב, מדוע אם כן היא צריכה שמירה?
גם המשך הפסוק - לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת – אינו מובן, הרי את שבת לא "עושים", אדרבה, השבת מאופיינת באי עשייה, בהימנעות.
חז"ל דורשים את הפסוק אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, למעט שבת ממלאכת המשכן. כלומר שגם העבודה סביב הקמת המשכן אסורה בשבת. אם אותו "אך" בא למעט, על פי הכללים המוכרים היה צריך למעט את מצוות השבת, המצווה עליה מדובר ודווקא לאפשר את מלאכות המשכן בשבת. מדוע הפכו כאן חז"ל ודרשו. [וכך מקשה כאן הרמב"ן].
אנחנו רגילים להסתכל על השבת כשם של יום, ישנם שבעה ימים בשבוע, אחד מהם נקרא שבת. אך באמת היום נקרא כך על שם מהותו, העולם נברא מלא בהסתרה, העולם [מלשון העלם] מכיל ומכסה את הנקודה האמיתית שבכל דבר, את נקודת הקדושה סביבה הכל מושתת. הנקודה הזו שהיא שורש החיות של כל דבר, נקראת שבת.
מצוות השבת, אותה מצווה המכוונת אותנו למנוחה, להפסקת העיסוק בעשייה הגשמית ומוכנות לקבלת אור השבת, היא שגילתה לנו עד כמה העולם עמוק, עד כמה העולם קדוש, עד כמה אנחנו קדושים - לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.
לפני שניתנה לנו השבת מבקש הבורא ממשה רבנו - מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם. השבת, אותה מציאות פנימית, גנוזה בכל אותם מקומות הנראים על פניהם רחוקים מהקדושה. לך והודיעם – תן להם את האפשרות לגלות את המהות הפנימית של העולם על ידי מצוות השבת. את היכולת הזאת לגלות על ידי מצוות השבת את האמת המוסתרת, המכוסה וסגורה בימיי החול, מרמז לנו הנביא "...יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ..".
אך למרות ששבת הוא היום בו הפנימיות מתגלה, ניתן להמשיך גם בימות החול למצוא ולהתחבר לנקודה פנימית זו, לחיות בעולם הגשמי ועם זאת להיות מחובר לעולם הרוח, הפנימי יותר. מלאכת המשכן, אותן המלאכות שמבטאות את השינויים שפועל האדם בטבע, את עבודת ששת ימי המלאכה, יכולה להפוך למלאכת קודש אם רק יישאר האדם במודעות הנכונה, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת, יכולים שני בני אדם לעשות את אותו המעשה, לגבי מי שדבוק בשטחיות המעשה, תהיה זו איוולת, ולגבי מי שמחובר ב"דעת", שזוכר את ה"שבת" הנמצא בתוך תוכו של המעשה, את הנקודה הקדושה, האלוקית שמוסתרת בו, לגביו זו עשייה אמיתית. "אך את שבתותי תשמורו" – פירושו לדבוק ולהתחבר רק לנקודת השבת שבתוך המעשה.
לשמור את השבת, היא האפשרות לשמור אצלנו את היכולת והמשמעות הזו גם לימי המעשה, גם אחרי שהיום יוצא, כך נוכל גם לעשות את השבת, שגם במעשים, במלאכתנו, נתחבר לשבת.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
