איך מאירים לבורא? (הרב מנחם סוכות)
פרשתנו פותחת בציווי שמצטווה משה:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
הקב"ה מבקש מאיתנו שנאיר את "ביתו". בגמרא כבר הקשו: וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. חכמי הגמרא זועקים את האבסורד שבהדלקת המנורה במשכן.
המדרש כאן, בביאור תמיהה זו, מבאר: לא שאני צריך להם, אלא, שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם.
מה מוסיף לנו המדרש בביאורו? האם השאלה אינה עומדת בעינה, מה טעם שאנו נאיר לו?
כשה' ברא את העולם, הוא ברא כאן יצירה גשמית, בריאה שנראית חומרית לחלוטין, עולם שמעלים מעינינו את עצם ההוויה, את המהות האמיתית של המציאות. אך ההעלם הזה הוא רק על פני השטח, בתוך תוכו, בפנימיותו של כל נברא, מסתתר אור נפלא וקדוש, אור צפון המחכה להתגלות ולהאיר. תפקידנו כבעלי בחירה הוא להעלות את העולם הגשמי אליו אנו משתייכים למקום גבוהה יותר.
כשדויד המלך בתהילים מתבטא "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ", הוא לא מדבר רק על עולם גמול שמחכה לזוכים. הוא מדבר על הטוב שגנוז כאן בעולמנו בכל דבר. טוב שממתין ל"יראיך" שיבואו ויאירו אותו, שיאפשרו לו להתגלות.
הדלקת המנורה מסמלת את כך שאנו במעשינו הטובים יכולים "להעלות נר תמיד", להאיר כל פרט בבריאה לנצח, לשמש כפתילה אשר מקרבת את השמן לאש וגורמת לו להאיר.
איך אנחנו בגופנו הגשמי יכולים להאיר את הבריאה? גם זה מרומז בפסוק "כתית למאור, להעלות נר תמיד", אנחנו לא צריכים להמציא את האור, לא רק שהניצוץ כבר קיים בתוכנו, הלהבה בעצם מנסה לפרוץ מאליה, הנשמה שבנו, הרצונות הטובים שבתוכנו בוערים, מחכים להזדמנות של ביטוי. צריך רק מעט כתיתה, הנמכת האגו ומוכנות להתבטל מפני מה שגדול מאיתנו, ואז כבר תפרוץ מתוכנו הלהבה. כפי שדרשו חז"ל את המילה "להעלות" - עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
וכאן ממשיך המדרש ודורש: "כי נר מצווה ותורה אור" - אמר הקב"ה לאדם הזה, נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך - זו התורה. ונרך בידי - זו הנפש. אם שמרת את נרי, אני משמר את נרך...
אנו יכולים על ידי מעשינו הטובים, על ידי קיום המצוות, להאיר את העולם, להוציאו מאותו החושך שמכסה ארץ, מהחומר שמאפיל ומסתיר את המציאות הרוחנית. זה הוא תפקיד האדם, ובתמורה? בתמורה אנו זוכים לאור חדש, לאור עליון, לאותו האור שבמצבנו הטבעי אנו מחוסרים כלים להכיל. בסלקנו מהעולם כאן את חשכתו זוכה נשמתנו, נרנו, להאיר באור שמימי וגבוה, באור ה' שהוא אור שאין לו הפסק, נצחי, תמיד.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
