בפרשתנו אנו קוראים על מצוות בניית המשכן, על בניית אותו מבנה שנועד להשראת השכינה, המקום אותו מייעד הבורא ל"מגוריו" בתוך העם - וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
על פניה נראית מצווה זו מוזרה ביותר, וכי יש לו צורך, לבורא העולם, שנספק לו בית? וכי שייך בכלל שאנו, ברואיו, ניצור מקום הראוי לבורא. מה צריך יותר ממילותיו של שלמה המלך בעת בניית בית המקדש - וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת, כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ.
גם אם נבין שיש כאן משהו סמלי, סימבולי, שזו המחשה טבעית שנועדה להזכיר לנו את הימצאותו של הבורא בתוכנו, עדיין הדימוי קשה, קשה מאוד.
ההגבלה של מקומו של הבורא בתוכנו, היא ההיפך ממש ממה שהיינו רוצים להרגיש כלפיו. הבורא אינו "ממוקם" בתוך העולם, חז"ל מגדירים זאת בצורה ברורה, "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו "מקום"? - שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". הקב"ה אינו "נמצא" בתוך העולם, אפילו לא בתוך המציאות. ההיפך הוא הנכון, כל העולם וכל המציאות נמצאים בתוכו, הבורא הוא ה"מרחב" אשר בתוכו שוכנת המציאות עצמה, הוא המטריצה עליה מתאפשרת כל הגדרה נבראת.
האם שימוש בדימוי של מקום פיזי ל"הימצאות" הבורא, יכול לתרום לנו ולהבנתנו הנכונה?
מצוות המשכן אינה פותחת בבנייתה, הפרשה מתחילה ממצוות התרומה למשכן. תרומה זו שונה מאוד משאר מצוות התרומה המופיעים בתורה. לא רק שהסכום לא קבוע, אפילו מהות התרומה – החומר הנתרם, אינו חד משמעי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן... התורה מונה רשימה של שלוש עשרה מוצרים, חומרים, שיכול כל אחד לבחור מתוכם.
ובמה בכל אופן מוגבל התורם? ישנם שני תנאים, לא פשוטים, בהם צריך התורם לעמוד, הם מופיעים בפסוק הראשון, בהקדמה לתרומה - וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ...
את התנאי הראשון מפרשים חז"ל: ויקחו לי – לשמי. לכאורה זה ברור ש"לי" זה לשמי, מה הם מוסיפים? אך אינה דומה נתינה זו לשאר נתינות, כשאני נותן משהו לחבר, אני נותן לו וזה בשבילו אבל יש לי גם אינטרס, ישנו מניע שגרם לי לרצות ולהחליט לתת לו. כאן, נדבה זו צריכה להיות ללא שום רצון לקבל, נתינה לשם שמים בלבד. כפי ביטא זאת האדמו"ר מקוצק, שגם ה"לשם שמים" יהיה לשם שמים...
התנאי השני הוא – אשר ידבנו ליבו, זו צריכה להיות תרומה שמגיעה מהרצון הפנימי של האדם, לא חיקוי, חישוב או הסתברות. אם הלב שלך נודב תולעת שני, אל תתפתה למראה חיצוני או לתרומה של השכן.
בתפילת שמונה עשרה ישנם 13 בקשות, חכמינו תמצתו את כל רצונותינו בשלוש עשרה קוים כלליים, הרצונות שלנו, הכאב שלנו בחסרונם והסיפוק שאנו חשים במילויים מהווים גשרים בינינו לבוראנו, אמצעי עמוק לקשר. גם כאן בתרומת המשכן חוזר המספר 13 כמונה של סוגי התרומה השונים אליהם יכול כל אחד להתחבר בתחושת הנדבה אשר תמלא את לבו כלפי מי שאמר והיה העולם.
המשכן אינו המבנה אלא ממה שהוא נוצר, הצירוף של כל אותם רצונות טהורים הנובעים מעומק לבם של כל עם ישראל, אותה נדבה הנקייה מכל אינטרס אישי ומכל התחשבנות, הרצונות האוטנטיים של כל אחד כפי שברא אותם הבורא, הם הם בהתאחדם למקום אחד מרכיבים מקום להשראת השכינה.
וכאן מוסיף המדרש דבר נפלא, בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן, אמר לפניו: רבש"ע, יכולין הם ישראל לעשותו? אמר לו הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". לא רק שצירוף הרצונות הטובים של כל העם מהווה מקום להשראת השכינה, גם כל אחד, ברצון טהור, יכול ליצור מקדש, לבנות בתוך תוכו מקום מקודש שבו וממנו תתפשט הקדושה לעולם כולו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)