מי ברא את ההיגיון? (הרב מנחם סוכות)
פרשתנו, הפרשה העוסקת במשפט שבין האדם לחברו, באותם הציוויים שאין בהם לכאורה שום עניין דתי, פותחת בהקדמה:
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – מה טיבה של הקדמה זו? - רש"י במקום מבאר:
ואלה המשפטים - כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר, "אשר תשים לפניהם" - כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
על פי רש"י המשפט המקדים בא לשלול טעות כאילו פרשה זו אינה חלק אינטגראלי מציוויי הבורא - "מסיני". וכן באה לשלול ממשה את האפשרות של העלמת טעמי הלכות אלו מאיתנו.
וכאן ישאל השואל, מדוע דווקא כאן יש צורך להבהיר את אותנטיות הפרשה? ואיזו סיבה יש למשה להסתיר את טעמי המצוות עד שיש צורך בציווי מיוחד על כך?
המצוות אינם רק הדרך שבה אנו אמורים ללכת, המצוות הם הנהגותיו של הבורא. לפני כל מצווה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו...", הוא נותן לנו את האפשרות ללכת במצוותיו שלו!
המדרש כאן ממשיל את מהות נתינת התורה בצורה עמוקה: למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר, מצא תמחוי לפני אביו. נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו, מה עשה בנו? אמר לו, איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך. מה עשה? נתנו לו. ולמה? על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו.
ה"עשיר" לא רק נותן לבנו אוכל ששיך לו, הוא נותן את האוכל שלו ממש. החיבור העמוק שלנו לבורא הוא התורה, התורה לא רק ניתנה על ידי הקב"ה אלא היא "לחם חוקו" ממש, היא דרכו, כפי שמגדירים זאת חז"ל – הקב"ה מקיים את התורה.
החיבור שלנו לתורה אינו רק בעשייתה, הבנת טעמי התורה היא החיבור לפנימיות המצוות, העיסוק בהבנת טעמי התורה הוא העיסוק בבורא כביכול. אך כאן טמונה סכנה, אם בחוקים, באותם המצוות שטעמם גנוז מאיתנו ברור כי החיבור הוא דרך אמונה, שם דווקא ה"נעשה" – העשייה גם ללא הבנה, הוא המוביל ל"נשמע" – להבנת עומקן של המצוות. הרי שבמשפטים יכולים אנו לטעות ולחשוב שההבנה הפשוטה היא שמכריחה את המשפטים האלו, ההבנה והשכל הישר יכולים להיראות כקודמים לשכל האלוקי, אנו יכולים לחשוב שהבורא בחר בדרכים מכיוון שהם ישרים, הבנה כזו ממעיטה בקשר האמוני שלנו לתורה ויתרה מכך, היא נותנת מקום של אמת למשהו שהבורא אמור כביכול ליישר את חוקיו לפיו.
כשאנו מאמינים שהבורא הוא כל יכול, הנטייה הטבעית שלנו היא לפרש את יכולותיו העצומים בכך שחוקים פיזיים אינם מגבילים אותו, הוא יכול לבקוע את הים, לומר לחומץ שיידלק ולהפוך לילה ליום. אך כללי הלוגיקה נדמים לנו יציבים כל כך עד ששינויים הוא מעבר ליכולותיו של כל יכול, לא לזאת יקרא כל יכול. אנו צריכים להבין שכל המציאות הפיזית, הרוחנית ואפילו הלוגית, הם בריותיו. דויד המלך מגדיר זאת במשפט עמוק " אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים", אתה הבורא הוא זה שהפכת את הישר לישר ואת הטוב לטוב. בלעדיך, לא היו אלו ישרים וטובים.
כשאנו לומדים את המשפטים, כשאנו מבינים את טעמיהם, אנו יכולים להתחבר כל כך להגיון שבדברים עד כי אנו עלולים לשכוח שכל זה, גם ההיגיון עצמו, הוא רצונו ובריאתו של הבורא, שגם תורה זו ירדה לעולם בסיני, מזה חושש משה. מקדים הקב"ה למשה ציווי, אל תחשוש, למד אותם את טעמי התורה, תן לעם לטעום את נועם ועומק תורתי, האכילם מתוך פי, ובלבד שיידעו שגם אלו מסיני.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
