ארבעה שלבים של גאולה (הרב מנחם סוגות)
כשהבורא מבקש ממשה לבשר לישראל את בא הגאולה הוא מחלק את הבשורה לארבעה חלקים, לארבעה שלבים, לאותן ארבע לשונות של גאולה שכנגדן אנו מוזגים ארבע כוסות בליל הסדר. "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...".
מה הם אותם החלקים? מדוע חשוב לנו לדעת ולזכור אותם?
בדבריו הקב"ה לא בא לספר למשה את השתלשלות העניינים, הוא מגלה לו את השלבים במעבר מגלות לחירות, שלבים שרלוונטיים לעם המשועבד כמו לכל אחד ברצונו לצאת מכל משעבד, ולא רק למשעבד חיצוני המשליט עלינו את רצונו ודעותיו, כי אם גם למשעבד פנימי, להרגלים, לדעות ולדפוסים שמשתלטים על כל אחד מאתנו.
השלב הראשון הוא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", פעמים רבות האדם כל כך התרגל לעבדות ולשעבוד עד כי הוא מקבל את מצבו כמובן, במצב הטוב הוא חושב שאין ברירה ונכנע לגורלו במצב היותר גרוע הוא אפילו לא מודע לחסרון שבנטילת חירותו. כל זמן שמצב העבדות נסבל, שהאדם משלים עם היותו משועבד, עם כך שאינו בשליטה, שדעתו היא לא זו שמנהלת את חייו, אין שום דרך להוציאו משעבודו. צריך לצאת מ"סבלות מצרים", מהמצב בו השלמנו עם כך שאין לנו ברירה, עם כך שאנו עבדים. ברגע שאתה מודע למצב והמצב מבחינתך בלתי נסבל, גם אם אתה עדיין שם בגופך, אתה בדרך החוצה.
השלב השני הוא: "והצלתי אתכם מעבודתם", היציאה הפיזית מתחת ידו של המשעבד. השינוי העובדתי המתחולל בחייו של האדם בצאתו מכבלי המאסר והמוצא עצמו בן חורין, בעל בחירה חופשית.
השלב השלישי הוא: "וגאלתי אתכם", שלא כבשאר הלשונות, כאן לא מוזכר מאיפה ומתוך מה יגאל אותנו, כאן מדובר בשלב בו האדם כבר אינו "תחת סבלות מצרים" ואפילו לא ב"עבודתם", מדוע אם כן הוא צריך לגאולה?
טעות גדולה היא לחשוב שגאולה אינה יותר מהפסקת השעבוד. עבד שהשתחרר ממעבידו, אולי פיזית אינו עבד, אבל מנטאלית הוא רחוק מלהיות בן חורין. היציאה מהעבדות מהווה הכנה לגאולה אך אינה הגאולה עצמה. גם אם אני מצליח לשבור את החומות החוסמים ממני את האור, גם אם הוסרו הכבלים מידיי, עדיין צריך אני ללימוד גדול של איך להתנהג כבן חורין. ההבטחה השלישית של הבורא לעם ישראל היא שלא זו בלבד שהם לא יהיו עבדים יותר לפרעה, הרבה מעבר לכך, הם יגיעו למצב נפשי של חירות.
אך גם החירות לכשעצמה עדיין אינה מהווה מטרה, רבים נפלו בתפיסה מוטעית זו, ברגע שהגיעו לחירות סברו כי הושלמה מלאכתם וגאולתם הגיעה.
לשם כך יש צורך בשלב הרביעי: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", אוסף של פרטים אינו עם, במקרה הזה לעיתים החירות תהיה בעוכרי אותם בודדים המושכים כל אחד לכיוונו ללא מטרה משותפת ומאגדת והופכים את המצב לאנרכיה שתיצור בסופו של דבר כאוס מוחלט. אם נכנסנו לגלות כבודדים ויצאנו כבודדים, כל אותו כור היתוך מיותר, הגלות נועדה לצורך הגאולה והשלב האחרון שהוא מטרת הגאולה הוא היותנו לעם.
וכלל זה נכון לא רק ברמה הלאומית, אלא אדרבה, לעיתים היחיד זקוק לו יותר. כשאדם משתחרר מאותם הכבלים הנעלמים, אלו שהכתיבו את חייו, אסור לו להיעצר בכך, לתת דרור לכל אותם רצונות רבים המתעוררים בקרבו ולהיטלטל אחריהם. הוא צריך למצוא דרך, כיוון לשם ירכז את מכלול כוחותיו.
מרגע שהטווה לנו הקב"ה את הדרך, נוכל להתחיל, כל אחד מאיתנו, בדרכו לגאולתו הפרטית.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
