אדם לאדם - אדם (הרב מנחם סוכות)
בפרשתנו אנו מגיעים למפגש הטעון והגורלי שבין יהודה ויוסף, מפגש שמתפתח בצורה מאוד לא צפויה. יהודה פונה לאותו אדם שנדמה לשליט מצרי, הוא מגיע בעמדה מאוד נחותה ואפילו לא אפשרית. הוא ואחיו, שכבר מלכתחילה חשודים כמרגלים, נתפסו בגניבה מהשליט עצמו. איזו טענה יכול יהודה לטעון לחפותם? ובכל זאת הוא ניגש ליוסף " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", בדבריו נראה שאינו מחדש כלום ובכל זאת מכאן מתחיל המפנה הדרמתי, " וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק ", מה קרה כאן? מה זה מלמד אותנו?
המדרש במקום מבאר שמעשי יהודה יובנו על פי הפסוק במשלי: מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב-אִישׁ; וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. ולהבנת המשמעות מביא המדרש משל : לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין. - כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
איך זה מסביר את התהליך שהצליח יהודה לחולל בלבו של יוסף? מה מנסה המדרש ללמד אותנו?
למה באמת כל כך קשה לנו להבין זה את זה? האם אנחנו באמת כל כך שונים? האם המטרה הסופית של כול אחד מאיתנו כל כך רחוקה זה מזה? לפעמים אנחנו חושבים שהפתרון יוכל להגיע רק מבחוץ, אבל האם באמת עוד פיסת אינפורמציה היא זו שתניע את היריב מהתקדמות בנתיב מתנגש לעבר חבירה לנתיב שלנו?
המדרש מלמד אותנו שהסוד הוא לא לחפש בחוץ, ה"מים", ה"עצה", נמצאים בתוך תוכו של כל אחד, העבודה היא לא למצוא את המים במקומות רחוקים אלא להגיע למים שנמצאים ממש ממש קרוב. צריך רק ליצור חבל נכון בכדי לדלות את אותם המים, לחבר את הרצונות למקום אחד, פנימי.
ברגע שהגעת לעומק מהותך, המקום הזה הוא אחד עם עומק לבו של כל אחד, אתה כבר מחובר לכל אחד בנקודה האמיתית שלו. יהודה ניגש אליו, לעצמו. הוא ידע שמשהו חיצוני כבר לא יעזור לו, ששכנוע מילולי לא ישנה את דעתו של אותו שליט ולכן הוא החליט להגיע ולנגוע בליבו של יוסף, וזה רק על ידי חדירה פנימה לעומק ליבו שלו עצמו. ואכן ברגע שהוא התקרב במידה כזו, נשברו כל המחיצות, יוסף כבר לא יכול להתאפק.
ובעומק העניין ישנה תובנה נוספת וחשובה. לפעמים מרוב החושך, מרוב ההסתר של עולם הטבע אנחנו שוכחים שבעצם בתוך כל ניסיון מסתתר כוחו של הבורא, בתוך תוכו של החושך מוחבא אור גדול, אנחנו לא זוכרים שכל מה שקורה בעולם הוא מעשי ה' ממש.
כשיהודה ניגש ליוסף הוא זוכר שהוא גם ניגש "אליו" לבורא העולם, הוא מתבונן לתוך תוכו של מה שעל פניו נראה כצרה הגדולה ביותר, לתוך עיניו של אותו אדם שנראה כאויב הגדול ביותר ואומר "בי אדוני", אני יודע שגם כאן מסתתר הבורא, שאם אעשה את הדבר הנכון, אצליח לגלות את הנקודה הפנימית הקדושה והנסתרת. כח אמונה זו, זו המגיעה מאותה ההודאה וההודיה על שמם קרוי יהודה, הם שאכן הביאו לכך ש"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", לכך שהנקודה המוסתרת תתגלה וייראה לכולם כי יוסף הוא בעצם האדם הקרוב אליהם ביותר, אחיהם ואוהבם.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
