"לעשות חיים" (הרב מנחם סוכות)
בפרשתנו אנחנו מוצאים התייחסות מיוחדת לשנות חייהם של שרה ואברהם, התייחסות שלא הופיעה בתורה עד כה, בפטירת שרה נאמר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: ובפטירת אברהם נאמר: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים: באברהם אנחנו מוצאים התייחסות לא רק לשנות חייו כי אם גם לימות חייו: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
חז"ל ראו בהתנסחויות האלו ביטוי למשמעות שבחייהם, אלו לא רק נקודות ציון התוחמים את תקופת חיי האדם "ויחי... וימות", כאן החיים עצמם קיבלו משמעות. בעקבות פסוקים אלו דרשו חז"ל את הפסוק בתהילים "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה", על אברהם ושרה, וכך דרשו: יודע ה' ימי תמימים - כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימות. מה זה אומר?
התפיסה הרגילה של המושג זמן היא, שהזמן הוא המציאות עצמה, בימים ובשנים אנו מודדים את כמות המציאות בה היינו, או בה נעשה או התקיים כל דבר אחר, הזמן מתקדם ללא מעצורים ובכך גם מיישן את כל שבא עמו במגע.
עד שבאו אברהם ושרה וגילו משמעות לחיים, הרי שהחיים, אותן יחידות זמן בה נפגש האדם עם המציאות, היוו את עצם המשמעות, והניסיון להיאחז במציאות בצורה הנוחה והנעימה ביותר לכמות הזמן הרב ביותר, הייתה עבודת ומטרת האדם.
אך לא כן הדבר, הזמן הוא נברא. הזמן הוא מרחב שניתן לנו, יחד עם שאר הבריאה, ככלי פעולה. מטרת הצדיק היא לא לפגוש כמה שיותר יחידות של זמן, אלא לנצל את הפוטנציאל שבהן ובכך לתת להן משמעות.
במשנה באבות אומר לנו הלל הזקן: "וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי?" מה זאת אומרת? אם לא עכשיו – אז מחר. אך זאת מלמדנו הלל, כל יחידת זמן מגיעה עם תפקיד בשבילנו, אם לא ניצלנו אותה, "עכשיו" זה עם תפקידו המיוחד כבר לא יחזור.
אברהם ושרה, בכך שגילו את המשמעות שמעבר לחיים, נתנו משמעות עמוקה לחיים עצמם, לכל רגע מהם, הם ה"באים בימים" ששנותיהם תמימות – שלמות. לא רק הם חיו, הם נתנו חיים, משמעות ושלמות לכל הרגעים הנפלאים שקיבלו בחייהם.
עוד מלמדים אותנו אברהם ושרה את חשיבותה של כל פסיעה בדרך, מסע החיים אינו מסע ממוקד מטרה כאשר כל הדרך היא חסרת ערך ואינה אלא אמצעי להגיע ליעד. כל יום ויום שעשה בו האדם את הטוב שהיה בידו, את חלקו במהלך משימת חייו, הוא יעד לכשעצמו. "כולם שווים לטובה", הפסיעה האחרונה והראשונה שווים הם. ימים כאלו אפשר ל"הביא", כל אחד מהם, כל רגע הוא אבן טובה בכתר החיים.
ועוד דבר עמוק מרומז כאן בדרך חייהם של מייסדי האומה, לא רק במותם הם לקחו עמם את כל ימיהם, הם צברו אותם גם בחייהם. אפשר לתת לזמן לעבור על פניך ולהשאיר את העבר מאחור, לעבור על פני פנסים ואורות המאירים את הדרך, ליהנות מאורם ולהמשיך הלאה. אך לא כן עשו אברהם ושרה, הם אספו כל הארה שמצאו ולקחו אותה עמם למשך כל חייהם. חז"ל משבחים את "הלומד ילד", את מי שכל לימודו בהתחדשות ובהתפעלות, לימודו כתוב על "נייר חלק" ונשאר זוהר, שום לימוד לא "מזדקן" אצלו.
אברהם ושרה לא נתנו לעצמם להתרגל לתובנה מפליאה, לאור מיוחד שהתגלה להם בדרכם הרוחנית, גם מה שמצאו עמם בגיל שבע ליווה אותם הלאה והיה עוד עמם בגיל מאה. הם דבקו בנקודות שאספו, בכל אחת מהן, והאירו בהן את חייהם.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
