עקידה של אהבה (הרב מנחם סוכות)
בפרשתנו אנו שוב מלווים את אברהם בניסיונותיו. אם בפרשה הקודמת התוודענו לאהבת ה' הנטועה בלבו של אברהם, במסירותו ללכת אחריו ובעמידתו בניסיונות השונים, כאן אנחנו כבר פוגשים אברהם שונה, את אברהם שאחרי ברית המילה וכאן מוכנים לו ניסיונות מסוג חדש, ניסיונות אשר שיאם בניסיון התמוה של העקידה. ננסה להתמקד בכמה מהם ולהבין את מטרתם.
כשנבראו אדם וחוה הם היו בגן עדן. גופם היה רוחני, והחטא הוא שהוריד אותם ממדרגתם – "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" – הם כוסו במעטה גשמי המתבטא בגוף הגשמי, בעור המכסה את הגוף. מעתה קשה לו לאדם לזהות את עצמו כנשמה, קשה לו לזהות את העולם כרוחני.
מצוות המילה מרמזת על היכולת לפתוח פתח באותו המכסה, על האפשרות להכיר במציאות הרוחנית. כשגורש האדם מגן עדן נאמר: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". והנה ניתנה לאברהם הדרך חזרה, להט החרב המחזירה אותו לגן עדן. ברית המילה גם נתנה לאברהם את היכולת לגלות את הנקודה הפנימית הקדושה המוסתרת בכל אחד, את גן העדן שבתוכו. אברהם כבר יושב בפתח האוהל.
כשמספר ה' לאברהם על כוונתו למחות את סדום, מתנסה אברהם בסתירה פנימית שלא הכיר. "ויגש אברהם" - אומרים חז"ל שזה גם למלחמה. איזו "מלחמה" מנהל אברהם? עם ה'?
לא, אברהם נלחם כאן עם עצמו. אברהם תמיד דבק בה' ומעולם לא ערער אחר מעשיו. לא מצינו בשום מקום שאברהם מתפלל על עצמו [גם לא במצוות העקידה!!], רצון ה' הוא רצונו. אך כאן, הוא לא יכול שלא לצעוק. הוא לא מאמין שאין טוב בסדום, שיש מקום שאפשר למחוק אותו. אברהם נלחם, אבל מקבל את הגזירה – "וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" – אברהם לא נשבר, הוא מקבל את הדברים.
לאחר מכן נאלץ אברהם להתמודד עם רצון שרה לשלוח את הגר וישמעאל, "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ", אברהם אוהב את ישמעאל בכל ליבו. כשה' אומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" – הוא עדיין לא יודע אם זה ישמעאל או יצחק – את שניהם אני אוהב! הוא אפילו לא מנחש למי הכוונה! ואז מגיע הציווי: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ..." ושוב הוא עומד בניסיון.
עתה נכונה לאברהם הבחינה הגדולה. אם עד עתה נמצאה אהבתו שלמה, אותה האהבה שהיא מדרגתו המיוחדת נמצאה ללא רבב, עתה הוא נבחן ביראתו. אילו היה רצון ה' שבאמת יישחט יצחק, היה אברהם מרגיש את הרצון, מתדבק באהבה לעשייה זו, אך לא כך הדברים, "וירא את המקום מרחוק", אברהם מרגיש שהכל רחוק ומנותק, הוא מרגיש ש"המקום" מרוחק, הוא לא מרגיש כאן את רצון ה'. כאן נדרש אברהם להקריב את היקר לו ביותר ללא שיחווה אפילו רגש של עשיית טוב. כאן הוא נבחן באמונה שלו, ביראת ה' שלו. האם יהיה מסוגל לעשות מה שהצטווה גם ללא הרגש החזק של האהבה, רק בידיעה שזהו רצון ה'.
ומה המטרה הפנימית של הניסיון הזה? כידוע, בשונה מאברהם, מידתו של יצחק היא מידת הגבורה, היראה. כל זמן שאברהם דבק באהבתו ויצחק ביראתו אין הקשר ביניהם שלם, אין אהבת אברהם ליצחק שלימה. בסוף הניסיון אומר ה' לאברהם: "עתה נא ידעתי כי ירא אלוקים אתה", הרגע השלמת את מידת היראה שבך, ברגע זה גם הכרת את עומק ליבו של בנך. ועל זה אומר המדרש: "עושה שלום במרומיו" – במי שמרימים אותו.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
