שמור וזכור (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (דברים ה)
(יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
פשט הפסוקים:
מצווה לשמור את השבת, כדי לקדשוֹ.
האגדה על הפסוקים: (שבועות דף כ ב)
כתוב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ) וכתוב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [בפסוק שלנו]: בדיבור אחד נאמרו [שתי אמירות נאמרו בבת אחת], מה שאין יכול הפה לדבר, ומה שאין האוזן יכול לשמוע ... זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה [ונשים שנצטוו לשמור את השבת (שלא לחלל אותו) גם מצווֹת להזכיר אותו (מצוות קידוש)]
נקודות למחשבה:
עשרת הדברות, מוזכרים בשני מקומות בתורה. בספר שמות מסופר על מעמד הר סיני ומתן תורה לעם ישראל. בפרשתנו בספר דברים, משה רבינו מזכיר את האירוע בחלוף ארבעים שנה. ישנם הבדלים בולטים בנוסח של הדברות בין שני המקורות, והמפורסם שבהם נוגע לדיבר הרביעי, המצווה על השבת. בספר שמות כתוב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", ואצלנו כתוב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". כדי ליישר את הסתירה בין הכתובים, מציעה אגדתנו פתרון נפלא: שתי המילים נאמרו באופן ניסי ביחד, דבר שהשכל האנושי אינו יכול לתפוס.
• פרושים רבים נאמרו על ההבדל שבין "זכור" ו"שמור" . הרמב"ן (ספרד- מאה ה-13) מסביר: "והכונה להם ז"ל, כי "זכור" מצות עשה, צווה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, "ושמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר "השמר פן ואל" אינו אלא לא תעשה" . במילים אחרות, קיימים שני סוגים של מצוות הקשורות לשבת. מצוות עשה כגון קידוש, סעודת מצווה, לבישת בגדים יפים ועונג שבת, הן מן הצד של התוספת הרוחנית של היום, לזכר השבת הראשונה של ששת ימי הבראשית. מהצד השני עומדות המצוות לא תעשה של ל"ט המלאכות האסורות. שמירה והימנעות מעשיית פעולות האדם בעולם, היא שמבדילה את היום מהחול. ונוכל לסכם שה"זכור" שבשבת, מביא לנו קדושה מהמקור הגבוה והקדום ביותר – השבת של ימי בראשית. לעומתו, ה"שמור" מביא לנו קדושה על ידי פרישה מענייני החול והשגרה. שילוב של זכור ושמור מאפשר לנו להגיע למצב של "מנוחה", שהוא מצב השלמות המיוחדת של השבת.
• "זכור" ו"שמור" הם שני צדדים של אותו מטבע, שחוזרים ונמצאים בכל רובד חיינו וקיומנו. למשל, בעבודת ה' אנו נדרשים לפעול על פי שני צירים לכאורה מנוגדים, היראה והאהבה. היראה היא תחושת הפחד לנוכח האין סוף, הבלתי נודע, האלוקות בעלת כל הכוחות, לעומת אפסיותו ומגבלותיו של האדם. היראה מהדיין העליון מובילה את האדם להימנע מלעבור על חוקים והמצוות. ולכן, היראה באה לידי ביטוי בשס"ה (365) מצוות "לא תעשה" (כנגד מספר גידי הגוף). לעומתה, האהבה היא החשק לחיבור, לקרבה, לדיבור עם הבורא. האהבה נותנת משמעות לעשייה ולכן האהבה באה לידי ביטוי ברמ"ח (248) מצוות "עשה" (כנגד מספר אברי הגוף). אהבה בלי יראה הוא כוח פורץ גבולות, העלול להביא לזילות בקשר עם הקב"ה. ומנגד, יראה ללא אהבה, עלולה לצמק ולייבש את נפש האדם. יש צורך בשילוב מאוזן בין שתי המגמות, כאילו הן קיימות "בדיבור אחד", על ידי קיום תרי"ג (613) מצוות (כנגד המבנה הכולל של הגוף), על מנת להגיע לשלמות ולהרמוניה הרצויה.
