הפסוקים של הפרשה: (במדבר פרק א)
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
פשט הפסוקים:
ה' מצווה את משה לספור את בני ישראל לפי שבטים ולפי משפחות.
האגדה על הפסוקים: (מדרש תנחומא פרשת פנחס)
ויהי אחרי המגפה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה ... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כו) - כל מקום שנפלו הוזקקו למנין. משל למה הדבר דומה: לזאב שנפל על [תקף את] הצאן, הוצרך בעל הצאן למנותם לידע כמה חסרו. דבר אחר, למה מנה אותן כאן? משל למה הדבר דומה: לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין [לאחר ספירה], השלים שמירתו, כשהחזירן צריך למנותן. כך כשיצאו ישראל ממצרים, מסרן הקב"ה למשה במנין שנאמר: "...שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [בפסוק שלנו], ... הרי קיבל אתם במנין, בא להפטר [למות] בערבות מואב החזירם במנין.
נקודות למחשבה:
האגדה שלנו מסבירה שהציווי של הקב"ה לספור בני ישראל נובע מאהבתו אליהם. כמו הרועה שדואג לשלום עדרו, כך ה' סופר את ישראל פעם אחר פעם. לכן מתחילה פרשתנו עם ציווי מניית בני ישראל במדבר. על פניו מדובר בתהליך פשוט ושגרתי, אך בפעם הקודמת שבה מצוּוה משה לספור את בני ישראל, כתוב: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות פרק ל). אנו מגלים שמניית בני ישראל איננה מעשה פשוט, אלא היא עלולה לעורר פורענות בעם ישראל, ולכן יש צורך להביא "כופר" על ספירה זו. עלינו לברר איזו בעיה טמונה בספירת בני ישראל.
א. רש"י לומד על איסור ממשי במניית בני ישראל: "...לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם: 'וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב' (בראשית לב). רש"י הופך בעצם את ביטוי ההבטחה והברכה של ה' לאברהם לזרע ללא גבול ומספר לאזהרה ואיסור ספירת בני ישראל!
ב. כיוון הסבר נוסף הוא לשון הגמרא: "אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (בבא מציעא מב). במילים אחרות, הברכה אינה חלה על דבר שמדוד במדויק. ולהפך, התעסקותו של האדם בספירת הרכוש שלו ללא תועלת פרקטית, באה לעיתים קרובות לספק את גאוותו ורצונו הבלתי נגמר לצבור עוד ועוד. ספירה זו גובלת בחוסר בטחון בה'. אותו עקרון שחל על רכוש של אדם פרטי חל גם על מלך כלפי החיילים או הנתינים שלו.
ג. אך יתכן שהאיסור לספור את בני ישראל נובע מהמהות הפנימית והעמוקה של האדם, ובא להגן על כבודו: ניתן לספור חיות או בהמות וגם להטביע על גופן מספר, אך את האדם שנברא בצלם אלוקים, שכל אחד מיוחד ושונה מחברו, לא ניתן למנות במספר. רק במצבים בהם רוצים להשפיל אנשים בצורה הנוראה ביותר מחליפים את שמם במספרים.