הברזל המקצר, הברזל המאריך (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (דברים כז)
(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:
פשט הפסוק:
עם כניסה לארץ מצווה עם ישראל לבנות מזבח מבלי להשתמש בכלי ברזל.
האגדה על הפסוק: (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא)
כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ (שמות כ). מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר, המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז) , אבנים שמטילות שלום. והרי דבריו קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה [בפסוק שלנו] "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל", המטיל שלום בין איש לאיש בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה, על אחת כמה כמה שלא תבואהו פורענות.
נקודות למחשבה:
על התורה נאמר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג), והיא מצווה עלינו על רדיפת שלום בין אדם לחברו במעגלים המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים. על ישראל מוטל לפעול ולהשפיע על האומות על ידי המסר הרוחני שלו, ולא על ידי כיבוש ארצות ועמים. ועל כן מבטיח הנביא זכריה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת". כנגד זאת, סולדת התורה מתופעת המלחמה וההרג. אב טיפוס של כל כלי הנשק הוא החרב, שבלשון הקודש בא מהשורש "חרבן". ועל עשו נאמר "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז), ומפרש רבי צדוק מלובלין [פולין – מאה ה-19] "שהוא כעס ורציחה". באותו הקשר, הסכין שאברהם אבינו לוקח על מנת לשחוט את בנו יצחק נקראת "מאכלת" [שאוכלת את החיים].
• הבאת קרבן לבית המקדש מכפרת על עוונות האדם, ובכך מאריכה את חייו. לכן, לכלי משחית, ואפילו למתכת ממנו הוא עשוי, אין מקום בבית המקדש. כלי הקודש עשויים מזהב, כסף ונחושת, אך לא מברזל. יתרה מזאת, אסור להשתמש בכלי ברזל אפילו לסתת את האבנים המשמשות לבנית המקדש, על פי הכתוב: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ). רבי אבן עזרא [ספרד – מאה ה-12] מפרש את המילה "גזית": "מגזרת על גזזי צאנו (...) והטעם, כמו כריתה". במילים אחרות, משמעות הגזיזה (של האבן או של הצאן) היא קיצור וכליון, לעומת המקדש שמאריך חייו של אדם. אז איך חתכו את אבני המקדש? מספרת הגמרא (סוטה מח ב) שהשתמשו בתולעת מיוחדת ששמה "שמיר". פעולת החיתוך נעשתה באופן ניסי: "...ומראה להן [לאבנים] שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום". ואולי רמוזה פה התכונה של עם ישראל שהזכרנו למעלה, המסוגל להתגבר על המצבים הכי קשים בזכות רוחו המיוחדת?
• עניין זה עדיין קיים בימינו בהלכה ובמנהג. אדם האוכל סעודתו נחשב כמקריב קרבן, בתנאי שהסעודה נעשית בקדושה, ושולחן האוכל הוא בבחינת מזבח, וחלים עליו אותם המגבלות של בית המקדש. לכן נוהגים לכסות או להסיר את הסכינים מהשולחן בעת ברכת המזון. מסיבה זו גם כן, אסור להכנס לבית כנסת עם כלי נשק, שלא במצב של פיקוח נפש, ועל כל פנים, עדיף שהנשק יהיה מכוסה. יהיה רצון שיבוא במהרה גואלנו, "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב).
