חטא העגל ואישה סוטה (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות לב)
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
פשט הפסוק:
משה רבנו טוחן את עגל הזהב, ומערבו במים שהוא נותן לשתיה לבני ישראל.
האגדה על הפסוק: (פסיקתא רבתי פיסקא י - כי תשא)
כך פתח ר' תנחומא בי רבי יונה ממצוצרא: "כִּי אֱ-לֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים": (תהלים עה). מהו כי א-להים שופט? אלא בשעה שעשו ישראל אותה המעשה [חטא העגל] מיד ירד משה ושחקה וזירה אותו [העגל] על פני המים "וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [בפסוק שלנו]. אמרו רבותינו: כל מי שהיה לו עדים והתראה היה נהרג, עדים ולא התראה היה שותה מאותם המים ונבדקו כסוטות, וכל מי שלא היה [לו] עדים ולא התראה היה מת במגפה, שנאמר "כִּי אֱ-לֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים": משפיל לכל מי שנשתתף במעשה העגל ומרומם לכל מי שלא נשתתף במעשה העגל .
נקודות למחשבה:
משה רבנו הניצב על הר סיני במשך ארבעים יום במעמד הנעלה ביותר מול הקב"ה, יורד חזרה לעם עם שני לוחות הברית בידיו, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה". כגודל התרוממות הרוח, כך גודל האכזבה והתסכול לנוכח המראה של עם ישראל, שמיהר ליצור אליל בדמות של עגל של זהב ולעבדו. התגובה הראשונה של משה היא לשבור הלוחות האלוקיים, אך עליו לעשות מעשה כלפי העגל. משה בוחר לשרוף אותו ולטחון אותו עד דק, כביטוי לעמדה בלתי מתפשרת כלפי כל תופעה של עבודה זרה. פחות מובן הצעד הבא של משה המובא בפסוק שלנו: "וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". נחלקו הפרשנים על משמעות מעשה תמוה זה. הרמב"ן והרש"ר הירש (גרמניה – מאה 19) סבורים שמטרת משה הייתה חינוכית, ונועדה לשכנע את העם באפסיות העגל. ומסביר הרמב"ן: "והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה". במילים אחרות: דבר שעשוי להגיע למקומות הכי נמוכים של גוף האדם לבטח אינו ראוי לכבוד והתייחסות.
• אגדתנו מיחסת למעשה של משה ערך סמלי הקשור למהות העמוקה של חטא העגל. ביהדות, נתפס מעמד הר סיני ומתן התורה כשיא הקשר שבין הקב"ה לעמו, ונמשל לרגע הנישואים של זוג אוהב. לכן נתפס חטא העגל - ביום הארבעים לאחר מתן תורה - כבגידה של אישה בבעלה החדש. על משה לשקול עונש מתאים לכל פרט במחנה, מבלי לפגוע בחפים מפשע. למי שלא חטא מובטחים החיים, ודינו של מי שעבד עבודה זרה, מוות. הדילמה הקשה היא כלפי אלה שקיים לגביהם ספק אם חטאו או לא. כלפיהם משתמש משה רבנו בפתרון של התורה לבדיקת אישה חשודה בזנות תחת בעלה - "אישה סוטה". שם מכין הכהן "מים מאררים" – המסוגלים לבדוק אם האישה נקייה מחטא או לאו: "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם" (במדבר ה), ואצלנו כתוב: "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם". שם כתוב: "וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם" ואצלנו "וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המים המאררים מורכבים בשני המקרים מאלמנט של חיים - המים - ואלמנט המסמל את המוות ואת הכיליון - העפר או אבקת העגל. אדם השותה מתערובת של ניגודים אלה יטה לכיוון של נשמתו. אם חטאה ונכנע לכוחות החומר והמוות, הוא יפגע. אבל אם הוא טהור ונשאר דבוק במקור החיים, יבורך ויתעצם משתיית המים.
