מה המרחק בין חורב לארץ ישראל?
הפסוקים של הפרשה: (דברים א)
(ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:
פשט הפסוקים:
משה רבנו נפרד מעם ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, למרות שאורך הדרך בין הר סיני (חורב) לגבול ארץ ישראל (קדש ברנע) הוא אחד עשרה יום הליכה בלבד.
האגדה על הפסוקים: (ספרי דברים פרשת דברים)
"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" [בפסוק שלנו], וכי אחד עשר יום מחורב לקברות התאוה ומקברות התאוה לחצרות ומחצרות למדבר פארן? והלא אינו אלא מהלך שלשה ימים! שנאמר: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י). רבי יהודה אומר: וכי לשלשת ימים היו ישראל מהלכים אחד עשר מסעות, והלא אינו אלא מהלך ארבעים יום כענין שנאמר באליהו: "וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵב" (מלכים א' יט).
נקודות למחשבה:
באגדתנו, חז"ל חלוקים על המרחק שבין הר חורב (שבו נתנה התורה), לבין קדש ברנע (על גבול ארץ ישראל). האם מדובר על מרחק של אחד עשר יום (כפי שכתוב בפסוק שלנו), שלושה ימים, או אולי ארבעים יום הליכה לפי דעת רבי יהודה? על כל פנים, כולם מסכימים שאם בני ישראל לא היו חוטאים, היו נכנסים מיד לארץ ישראל. ובמקום זה, נגזר עליהם לנדוד ארבעים שנים במדבר! האם הדיון בין החכמים הוא רק סביב שאלה גיאוגרפית או שמא, הנושא האמיתי עמוק יותר? נתבונן בשתי הצעות הקצה, לגבי אורך הדרך שבין הר סיני לארץ ישראל.
• "שלשה ימים" הוא פרק זמן המוזכר רבות בתורה ומתאר לעיתים קרובות מרחק הליכה. למשל, לאחר יציאתו החפוזה של יעקב מבית לבן כתוב: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב". וכאשר משה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל הוא אומר: "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". בתחום ההלכה אנו לומדים "כל פחות משלושה כלבוד דמי" (שבת צז א) [שני דברים במרחק קטן משלשה מרווחים נחשב כאחד]. "שלשה ימים" הוא לכן, המרחק המינימאלי המאפשר להבדיל בין שני דברים שהיו מאוחדים ונפרדו, מבלי שנוצר ניתוק מוחלט בין השניים: בשני המקרים עוד יכולים לבן ופרעה לרדוף ולהשיג את הבורחים.
• לעומת זאת, "ארבעים יום" היא תקופה מספקת, המאפשרת ניתוק מוחלט מהמצב הקודם והיווצרות של מציאות חדשה ועצמאית. למשל, אחרי המבול הנמשך "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז), נוצר עולם חדש על חורבותיו של העולם הישן. או למשל, "וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד): יש צורך בארבעים יום, כדי להוריד את התורה לעולם ולגרום לכל הבריאה, לעלות למדרגה חדשה ונעלה ללא הכר עם העבר.
• בשפת הקבלה "שלשה ימים", מאפיין שלב הקטנות של הדבר החדש לעומת הישן, שלב שלדבר החדש יש כבר מהות נפרדת מהדבר הישן שהוליד אותו, אך עדיין תלוי וקשור אליו. "ארבעים יום" מסמל את שלב הגדלות, שבו לדבר החדש, יש חיות עצמאית ובלתי קשורה למציאות הישנה. כמו אדם הגודל מילדות לבגרות, כך היה על עם ישראל לפני הכניסה לארץ, להגיע לגדלות רוחנית, להינתק מהעבדות והגלות של מצרים, ולהשלים את מסע הארבעים (הימים או השנים) בדרך לגדלות.
