הזהב והנפש (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (דברים פרק א)
(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:
פשט הפסוק:
פסוקנו פותח את ספר דברים אשר כמעט כולו נאום משה רבנו אל עם ישראל. בנאום יסכם ויחזור משה על כל התורה ועל אירועי שנות המדבר. הפסוק נותן פרטים על מיקום המעמד לפני הכניסה לארץ ישראל.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א)
"... בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" [בפסוק שלנו], מאי [מה הוא] ודי זהב? אמרי דבי [אמרו בבית מדרש של] רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די [בזמן שיצאו ממצרים קיבלו מהמצרים תכשיטים וכלי זהב רבים עד שאמרו: די!]- הוא גרם שעשו את העגל [הזהב]... אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים [רזה], האכילה כרשינין [אוכל מובחר] והיתה מבעטת [בועטת] בו. אמר לה: מי גרם ליך [לך] שתהא מבעטת בי - אלא כרשינין שהאכלתיך ... אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי [כפי שאומר הפתגם העממי] מלי כריסיה זני בישי [מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים] שנאמר: "כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי" (הושע יג). רב נחמן אמר, ככתוב: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח). ורבנן אמרו ככתוב: "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא), וגם: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין [מהיכן יודעים] שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה? שנאמר: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב).
נקודות למחשבה:
רש"י מפרש את רשימת שמות המקומות המוזכרים בפסוק שלנו כפתיח לתוכחת משה את בני ישראל. חלק מהשמות מצביע על מקומות שבהם מרדו וחטאו בני ישראל, וחלקם מסמל תכונה רעה של העם. לדוגמה, השם די זהב מתקשר באגדה שלנו לנושא עגל הזהב.
משה טוען כנגד ה' שנפילת עם ישראל בחטא העגל התאפשרה בשל הזהב הרב שהיה ברשותו ביציאת מצרים: לממון עלולה להיות השפעה שלילית על נפש האדם. עגל הזהב – הפניה לאל זר ועזיבת דרך התורה והמצוות התאפשרו בשל הרווחה הכלכלית של העם ביציאתו ממצרים.
• כאשר בני ישראל היו עבדים במצרים ללא רכוש וללא בטחון כלכלי, עלתה פנייתם למנהיג ולמושיע העליון: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב), וכפי שכותב המלך דוד: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל). כאשר אדם חש שהוא מחוסר כל וטרוד יום-יום לפרנסתו, מתגברת מאוד בליבו הכמיהה לרחמי שמיים.
• לעומת זאת, כאשר מתעשר האדם, הוא עלול ליפול לתחושה של גאווה ושל ניכור כלפי ההשגחה האלוקית, כמו שכתוב בפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המסביר את המשל של הפרה השבעה והמרדנית שבאגדתנו. וכפי שכותב הרמח"ל ב"מסילת ישרים": "...כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כעניין שאמר שלמה המלך (משלי ל): "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'? ".
