הפסוק של הפרשה: (במדבר לה)
(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:
פשט הפסוק:
רוצה בשוגג, אשר נמלט לעיר עיר המקלט, ימתין שם עד למות הכהן הגדול.
האגדה על הפסוק: (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד)
אמר רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גוברין: שני דברים לא היה להם כפרה וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הן, לשון הרע וההורג נפש בשגגה. לשון הרע לא היה לה כפרה וקבעה התורה כפרה, זוג המעיל שנאמר "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות כח), יבא קול ויכפר על קול לשון הרע. וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, זו מיתת כהן גדול, שנאמר [בפסוק שלנו]: "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל".
נקודות למחשבה:
דינו של רוצח במזיד להישפט בבית הדין שיכול בתנאים מיוחדים לגזור עליו גזר דין מוות. על מנת להאשימו יש להוכיח שבזמן המעשה ידע הנאשם שהדבר אסור ובכל זאת המשיך במעשהו בדעה צלולה. לעומת זאת, ההגדרה של אדם ההורג בשוגג [בטעות, במקרה] היא זאת: "יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים יט), הווה אומר, לא הייתה כוונה להרוג ולא ניתן גם למצוא שום מניע למעשה. ובכל זאת, למרות שהאדם פעל לגמרי "בלי כוונה", מגדירה אותו התורה כרוצח וכחוטא חמור, על כך שקטל בהסך הדעת. ואם גואל הדם [קרוב של הנרצח] מוצאו והורג אותו, הוא פטור מכל עונש! על מנת להישאר בחיים, על הרוצח לגלות ל"עיר מקלט", אחת משישה ערים של לוויים שהוגדרו למטרה זו בתורה. עליו להימנע מלצאת מהעיר עד מות הכהן הגדול שהיה בבית המקדש בזמן הרצח, אך לאחר מכן מותר לו לחזור למקומו ואסור לפגוע בו.
• רבנו בחיי מציע שני הסברים לקשר התמוה בין מות הכהן הגדול לשחרורו של הרוצח בשוגג מגלותו. ראשית קיימת סברה פסיכולוגית "שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו", במילים אחרות, לאחר הסתלקותו של הכהן הגדול, האבל הלאומי על אבדן המנהיג הרוחני עשוי להכהות את האבל הפרטי של גואל הדם ואת כעסו. הסבר שני נוגע למהות הרוחנית המנוגדת של שני האישים: "לפי שהכהן הגדול הוא סיבה להשרות שכינה בישראל להאריך ימיהם [של ישראל], והרוצח סיבה לסלק השכינה מישראל ולקצר את ימיהם, ואינו כדאי שיעמוד לפני הכהן הגדול".
• התורה דורשת מכל אדם קודם כל הימנעות מלהזיק לזולת, על פי הרעיון של "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". ודווקא תאונה, הקוראת לרוב בגלל רשלנות וחוסר אכפתיות, מעידה על קלקול ערכי, ועל פגם חברתי שמקורו במנהיגות הרוחנית של העם! על כן בעל "הכלי יקר" מביא הסבר נוסף לקשר של כהן הגדול למקרה של הריגה בלתי מכוונת: "לפי שאהרן [הכהן] מדתו השלום, על כן היה לו להתפלל על בני דורו שאך שלום ואמת יהיה בימיו ולא תקראנה כאלה מקרה בלתי טהור זה". אם הכהן הגדול היה ממלא את תפקידו כראוי, היו תפילותיו והשפעתו גורמות לעם להיזהר ולהקפיד על כל כללי הבטיחות. ולכן, הכהן הגדול שותף עם הרוצח הרשלן באחריות על התאונה הקטלנית! ומיתתו באה לכפר במידת מה על אשמת חוסר הזהירות של הרוצח! בהשלכה של דברים אלו אל המצב בכבישי הארץ, אפשר להבין את השפעתה הקשה של תרבות של נהיגה כוחנית ובלתי זהירה על תאונות הדרכים. הלוואי ונדע לתקן את הרגילנו, ולעבור לנהיגה אכפתית, מתחשבת, ואדיבה. על ידי ישוב הדעת נבטיח את כבוד האדם השני, ואת שלומו.