אסור, מותר, מצווה (יואל אופנהיימר)

הפסוק של הפרשה:  (במדבר ל)

(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

פשט הפסוק:

אם אדם נודר נדר, או נשבע שלא יעשה דבר מסוים, עליו לעמוד על דיבורו.

האגדה על  הפסוק:  (ילקוט שמעוני תורה פרשת מטות)

"לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁו" [בפסוק שלנו]: ... תלמוד לומר: "לאסור אסר על נפשו", על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים [אדם אינו יכול לנדור נדר לאחרים אלא רק לעצמו]. .. "לאסור אסר על נפשו": יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו [בפסוק שלנו]: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"? [האם בכוחו של הנדר להפר איסורים של התורה?] תלמוד לומר: "לאסור אסר על נפשו": לאסור את המותר ולא להתיר את האסור!

נקודות למחשבה:

חז"ל מעמידים באגדתנו, שני ערכים זה מול זה. הראשון, היא מחויבותו של כל יהודי לחוקי התורה. השני, היא האפשרות הניתנת לנו, להטיל על עצמנו דינים חדשים, בתוקף התורה עצמה, ובכוח הדיבור שלנו בלבד. ואכן, המפר נדרו, נחשב כאילו עבר על איסור של התורה ממש! עולה השאלה, האם ניתן לנדור נדר לעבור על עבירה אסורה בתורה? והתשובה היא: עד כאן! מגרש הנדרים נמצא בתחום הדברים המותרים בלבד. האדם יכול להתנזר מדברים מסוימים, או להטיל על עצמו מטלה מיוחדת, רק בתנאי שאין סתירה בין הנדר לבין מצוות התורה. 

•  מרווח הפעולה של אדם שומר מצוות, מתחלק לשלושה חלקים: המצווה, האיסור והמותר. אם ניקח כדוגמה את עניין האכילה, נוכל להבדיל בין אכילת מצווה (אכילת הקרבנות בבית המקדש, אכילת מצה בפסח, סעודות שבת ועוד...) ובין אכילת האיסור (מאכלים אסורים, אכילה ביום כיפור או אכילת חמץ בפסח). כל אכילה שאינה שייכת לשתי קבוצות אלה, נכנסת בתחום המותר. תחום זה, הוא תחום הפעולה המרכזי בחיינו ובו תבוא לביטוי מדרגת עבודת ה' של כל אדם. אחד יאכל מזון עם הכשר מהודר בגסות ובגרגרנות, לעומת זה, השני ייגש לשולחנו בשמחה כאל מזבח, ויתכוון באכילתו לצבור כוחות ובריאות לעבודת הבורא. הראשון יקרא " נבל ברשות התורה" והשני יקרא קדוש. ומסביר רבינו בחיי: "ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאות, ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל: "קדש עצמך במותר לך" [יבמות כ]. וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש." תחום המותר אינו מוכרע מוסרית, אלא נתון להחלטת האדם, שיכול לעלות את היום-יום למדרגת הקדושה והנצחי או להיפך, לדרדר את הדברים הפשוטים של החיים לסתמיות או לבהמיות. הדבר בא לידי ביטוי ברור, בצורת ניצול הזמן הפנוי הנמצא בגדר "מותר": האם יתועל לעשייה חיובית, מרוממת ותורמת? או שמא ישמש כמשאב, לצורך הנאות ותענוגות אגואיסטיים?
• רבי נחמן מברסלב כותב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". בפרפראזה ניתן גם לאמר: "שמחה גדולה להיות במצווה תמיד" . סוד שמחת החיים, הוא לדעת לצאת מתחום המותר העראי והבלתי יציב ולשכון באופן קבוע בתחום המצווה. או במילים של שלמה המלך בספר משלי: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – שכל צעד שלנו בכל תחום שהוא יהיה התקדמות נוספת בדעת ה'.
 

הדפסה