הפסוק של הפרשה: (במדבר פרק לה)
(לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
פשט הפסוק:
אסור לשפוך דם נקי בארץ , וגם הארץ תשא בחטא הדם השפוך אם לא יעשה משפט עם רוצח.
האגדה על הפסוק: (במדבר רבה פרשת נשא)
גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ. על עבודת כוכבים כיצד? הוא אומר: "וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם" (ויקרא כו) וכתיב (שם) "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" אמר להם המקום לישראל הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים ... ועל גילוי עריות כיצד? אמר רבי ישמעאל בשם רבי יוסי: כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם, שנאמר: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג). ועל שפיכות דמים כיצד? שנאמר [בפסוק שלנו] "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה. ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. ודברים הללו היו במקדש ראשון, ולכך גלו וחרב בית המקדש, דאמר רבי יוחנן בן תורתא: מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בה ג' דברים: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
נקודות למחשבה:
אנו בעִיצומה של תקופת "בין המצרים" [התקופה שבין י"ז תמוז לט' באב]. תקופה זו נמצאת כולה תחת סימן חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל מארצו. ארץ ישראל, בשונה מארצות אחרות אינה סובלת שאומה לא מוסרית תגור בה ותהנה מפרותיה. על זה מזהיר משה רבנו את העם בלשון חדה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ).
• האגדה שלנו מקשרת את עונש הגלות לשלושה חטאים המבטאים את הנפילה הקשה ביותר במרחבי הפעולה של האדם: עבודה זרה - במרחב שבין אדם לבוראו, שפיכות דמים - במרחב שבין אדם לחברו, וגילוי עריות - במרחב שבין אדם לעצמו. נוכחות ה' בעולם, "השכינה", היא הערובה לחיי העם על אדמתו. אך השכינה נמצאת על תנאי של קיום הברית על ידי עם ישראל. כל אחת מהעברות הנ"ל גורמת להסתלקות השכינה מהארץ ולגלות העם.
• בפסוק שלנו, הפועל "חנף" מתאר את הקלקול הנגרם לארץ על ידי מעשי הרצח, ובמיוחד כאשר הרוצח לא בא על עֹנשו. הרמב"ן מסביר שחנופה היא לעשות "ההפך ממה שנראה והנדמה לעיניים". במילים אחרות, למרות שיש בתי משפט ומשטרה, הרוצחים ששפכו דם נקי אינם נענשים, כי "מחניפים" לרשעים. וכתוצאה מהדם הנשפך, גם הארץ "מחניפה" מידה כנגד מידה: "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ": (ישעיהו כד). ומפרש רש"י במקום: "והארץ חנפה - כמין חניפות עושה עשב ואינו עושה קמה מראה קמה ואין חטין בקשיה". למרות המראה החיצוני של השיבולים בשדה, אין בתוכם חיטה, ולעם הרעב לא נותר אלא לגלות מהארץ.