לקוּנות בחוק (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר כד)
(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:
פשט הפסוק:
צלפחד מת ללא בנים במדבר, ובנותיו מבקשות ממשה להעניק להם גם חלקה בארץ ישראל.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת שבת דף צו עמוד ב)
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר טו) ולהלן הוא אומר "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר" [בפסוק שלנו], מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. [רבי עקיבא מקיש בין שני הפסוקים גזרה שווה: בשניהם כתוב המילה "מדבר", ומזה הוא לומד שמדובר על אותו אדם] אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
נקודות למחשבה:
בסוף פרשת בלק הורג פנחס במעשה קנאות את זמרי, נשיא משבט שמעון, ואת בת זוגו המדינית. בתחלת פרשתנו, מברך הקב"ה על המעשה, ומיד מצווה על מפקד בני ישראל ותהליך חלוקת הארץ על פי העיקרון הפשוט: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (במדבר כד) [שטח הנחלה יחולק יחסית לגודל כל שבט ומשפחה]. על פי דבר ה', רק בנים זכאים לנחלה, ועל כך מערערות בנות צלפחד. משה מביא את המקרה לפני ה' אשר מקבל את עמדתן וקובע: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" (במדבר כז).
• על פי דעתו של רבי עקיבא באגדתנו, זהותו של צלופחד אינה אחרת מהאדם שנתפס מקושש עצים בשבת במדבר, ונלקח למעצר "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו), פרוש: "לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה" (רש"י שם). ובתשובת הקב"ה למשה מצוין באיזה מיתת בית דין יש להוציא את מחלל השבת להורג:"מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה". גם פנחס פועל על רקע של חלל משפטי, כאשר משה רבנו עומד חסר עונים מול מעשי זמרי כלשון רש"י שם: "נתעלמה ממנו הלכה: כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". באופן מפתיע מציגה לנו פרשתנו שלשה מקרים, העוסקים כולם בשאלה מקשרת אחת: מה על האדם והחברה לעשות כאשר לחוק ה-אלוהי אין תשובה מתאימה למקרה שבמציאות? אצל המקושש, עולה השאלה על ידי שלטונות החוק. אצל פנחס, לוקח הפרט החוק לידיים בהעדר הכרעה ממוסדת. ובמקרה של בנות צלופחד, דורשות קבוצת אזרחיות מן השורה תיקון החוק המפלה אותן לרעה, וגורמות בעתירתן לשינוי המצב לטובת כל בנות ישראל. בשלשת המקרים, תגובת הקב"ה חיובית ואפילו אוהדת את המעורבות האנושית.
• לאחר הכניסה לארץ ישראל התמעטה היכולת להביא סוגיות לבירור א-לוהי. ההכרעה עוברת למגרש של הפוסקים בבית המדרש. מפורסמת מחלוקתם של חכמים ורבי אליעזר [שהחזיק בעמדת מיעוט] לגבי תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ב). למרות שבת קול [אמירה א-לוהית הנשמעת בעולם] הכריזה "הלכה כרבי אליעזר", עמדו מתנגדיו על דעתם, וקבעו "לא בשמים היא" [תפקידם של בני האדם לקבוע את ההלכה על פי כח הלימוד והסברה]. ובאותו מעמד חייך הקב"ה ואמר "נצחוני בני, נצחוני בני". במלים אחרות, רשות נתנה לאדם להשלים ולהתאים את התורה מדור דור בהתאם לנסיבות על מנת להיות שותף מלא למעשה הבריאה.
