תפילה: לעמוד ולפלל (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר כה)
(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:
פשט הפסוק:
לאחר שפנחס הרג את זמרי בן סלוא, נשיא ישראל שזנה עם מדיינית, מכריז ה' שהוא נותן לו כשכר על מעשיו את ברכת השלום.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי סנהדרין פב ב)
בא וחבטן [את זמרי והמדיינית] לפני המקום, אמר לפניו: "רבונו של עולם, על אלו [זמרי והמדינית] יפלו [במגפה] עשרים וארבעה אלף מישראל?" שנאמר: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה), והיינו כתוב: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (תהלים קו). אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות [דין ודברים] עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. (...) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" [בפסוק שלנו].
נקודות למחשבה:
העם התחיל לעבוד עבודה זרה ולזנות עם בנות מואב. כעונש ה', מתחוללת מגיפה בקרב העם. בצעד של הפקרות והמרדה מבצע זמרי – נשיא שבט שמעון – את המעשה לפני משה וכל העדה. באותו רגע לוקח פנחס רומח והורג את הזוג ובכך גם מפסיק את המגיפה. ספר תהילים, הבא לתאר את האירוע הדרמטי, משתמש בשני פועלים מיוחדים: "ויעמוד" ו "ויפלל".
• ברובד של פשט הסיפור, שני הפעלים האלה מתארים לנו את המעשה של הקנאי, איש בודד המונע רק על ידי אידיאל רוחני ובז לאינטרס העצמי. מתוך כל אחיו האדישים או השותפים לעבירה, הוא נעמד, שולף רומח ומחסל את הישראלי והמדיינית. פעולה זאת נעשתה מתוקף הדין, על ידי "לקיחת החוק לידיים". הרד"ק [פרובנס - מאה ה-12] מסביר "ויפלל: עשה משפט בנואפים" [פלל מלשון פלילים].
• באופן מפתיע, חז"ל לומדים מאותו פסוק של תהילים איך ראוי להתפלל. האגדה שלנו מסבירה שלפני המעשה, התפלל פנחס לקב"ה דרך "פלילות". במילים אחרות, התווכח פנחס עם הבורא על דבר המגפה שפוגעת בעם ישראל, אולי כמין צידוק עצמי על מעשה הקנאות. בכלל, המילה "תפילה" באה מהשורש פ.ל.ל שמשמעותו לקוות ולייחל. כמו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹקים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (בראשית מח). מעניין לראות שבעברית, פעולת התפילה היא בבניין התפעל: להתפלל. המטרה העיקרית של התפילה, אינה לטובת הקב"ה (שאינו חסר כלום), אלא לתקן את נפש האדם ולקרב אותה לבורא. כפי שעבודת הקרבנות באה לבטא מצב נפשי של תשובה והכנעה, כך גם התפילה היא "עבודה שבלב", פנימה.
• גם הפועל השני "ויעמוד" מרמז על התפילה. הגמרא (ברכות כו) מלמדת: "אברהם תקן [יסד] תפלת שחרית - שנאמר 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' (בראשית י"ט) - ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר [בפסוק של תהילים שלנו] 'ויעמד פינחס ויפלל'". ואכן, התפילה המרכזית שלנו נקראת "עמידה" או שמונה עשרה. ושם זה מסמל את התנוחה של האדם החופשי ובעל הבחירה, העומד זקוף מול הבורא, כשותף איתו, במעשה הבריאה ובתיקונה.
