בכיה של חינם (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר יג)
(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:
פשט הפסוק:
המרגלים מספרים לעם שהם פגשו בארץ ישראל יצורים ענקיים והרגישו קטנים כחרקים לעומתם.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א)
אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג) - אל תקרי "מִמֶּנּוּ" אלא "מִמֶּנּוֹ" [מהקב"ה] כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. דרש רבא, אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה - דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, [בכל מקום שיגיעו המרגלים,דאגתי שיהו התושבים עסוקים בקבורת מכובדם, ולא יתפנו להטרידם] (...), הם חשבו לרעה - "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" [בפסוק שלנו] - אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו [שקרנים היו], בשלמא ונהי בעינינו כחגבים - לחיי, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי?" [נניח שהרגישו כחגבים, מניין להם לדעת מה חשבו תושבי הארץ?].
נקודות למחשבה:
ממילותיה הראשונות, מעמידה פרשת המרגלים את הקורא בתחושת אי נוחות ומבוכה. ועולה מיד שאלה בסיסית: למה חשבו בני ישראל לשלח מרגלים לבחון את טיב הבטחת הקב"ה על ארץ ישראל – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"? ומסביר רש"י את הפסוק הפותח של הפרשה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן": שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה, שלח, (...) אני אמרתי להם שהיא [הארץ] טובה, (...) אני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה."
• חטאי המרגלים - שהוציאו לשון הרע על הארץ הטובה, ושל העם - שהאמין להם וביקש לחזור מצרימה - מורכבים משני מישורים. המישור הראשון הוא התכחשות לעבר, לטובות והניסים שה' הביא לעמו ביציאת מצרים ובהליכה במדבר. כפיות טובה זו באה לידי ביטוי גם בתגובה של המרגלים למגפה שפגעה במכובדי הארץ, כפי שמובא באגדתנו. המישור השני הוא חוסר ביטחון בהשגחת הבורא בהווה ובעתיד. מצב זה מוביל לתפישת מציאות מעוותת המפרשת כל פרט כדבר שלילי ומאיים. דוגמה לדבר: בתדרוכו לפני יציאת המרגלים, מציע משה רבנו לבדוק: "... וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה (...) וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (פסוק יט). ומובן לפי סדר המילים שעם שמתבצר מעיד על חולשתו ועל רפיונו! ולעומת זאת, ישתמשו המרגלים בטעון זה כדי להראות עד כמה העם חזק: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד" (פסוק כח).
• בשמעם את דיווח המרגלים פורץ העם בבכי: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" ומספרת הגמרא (תענית כט א): "אותה לילה לילה תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות." ואכן, חטא המרגלים הוא אב-טיפוס לכל המשברים העתידים לקרות במערכת היחסים שבין עם ישראל וא-לוהיו. כפית טובה ושלילת מציאות ההשגחה האלוקית מביאים לאסונות וייסורים על הפרט ועל הכלל. ויש להתפלל שבקרוב יחזור הקשר שבין הקב"ה לבניו למדרגת האמונה ללא גבול כפי מופיעה בנבואה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב).
