זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר ו)
(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
פשט הפסוק:
הנזיר מקבל על עצמו שלא להיטמא למת. ובמידה ונטמא באופן בלתי צפוי, תהליך הטהרה מכיל הבאת קרבן חטאת (קרבן שמביאים על חטאים בשוגג).
האגדה על הפסוקים: (תענית יא א)
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא (...), דתניא [כפי שלמדנו]: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה כוונת הכתוב [בפסוק שלנו] "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו) "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי [נקרא] קדוש! ...ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא! ...לא קשיא [אין סתירה בין הדעות], הא - דמצי לצעורי נפשיה, הא - דלא מצי לצעורי נפשיה. [שיכול לסבול התענית - אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא] (רש"י).
נקודות למחשבה:
פרשת הנזיר מעוררת תהיות רבות שבמרכזן עומדת השאלה: האם אדם שמקבל נדר לפרוש מתענוגות העולם נמצא בדרך הנכונה בעבודת ה'? במילים אחרות, האם התורה דורשת לפרוש מתענוגות חומריים, או שמא קיים ערך רוחני בהנאה מכל הטוב הנמצא בעולם? שאלה זאת נמצאת במרכז המחלוקת בין רבי אליעזר הקפר, המגנה את הסיגופים, לבין רבי אלעזר, המשבח אותם. הדים למחלוקת זו נמצאים במקומות רבים: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" (אבות ו) מצד אחד, "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עינו ולא אכל" (תלמוד ירושלמי קידושין) מצד שני. הייתכן שעל סוגיה מרכזית זו של השקפת עולם תתאפשרנה שתי גישות מנוגדות?
• על פי תורת הקבלה תכלית הבריאה היא "ליהנות לנבראים". רוצה לומר, שהקב"ה שהוא הטוב המוחלט ברא את הנבראים כדי שייהנו מטובו ומשפעו. ולכן, החיפוש אחר התענוג היא תכונה יסודית של כל חי, המתגלה אצל האדם בכל עוצמתו. דחף זה, עשוי לקחת את האדם לטוב או לרע, על פי הפסוק "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים" (קהלת ז). נקודת פרשת המים בין השניים קשורה למשמעות שנותנים לחיפוש ההנאות. אם חיי התענוג הם כל תכלית האדם, משתלט עליו צד האגואיזם המרחיק אותו מהטוב והרוחני. אם להפך, תכליתו הוא להשפיע טוב לעולם, אז משמש התענוג כאמצעי וחומר דלק למטרה זו. כדוגמה, מסביר הרמב"ם על חשיבות האוכל הבריא והשינה הטובה כחלק מעבודת ה' הרמונית: "... שישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל [יתעמק] בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב" (הלכות דעות ג).
• כך נוכל ליישר את המחלוקת שבאגדתנו: אם האדם כבר הגיע ליכולת לקדש את החומר ואת התענוגים הגופניים לעבודת הבורא, ולראות בהם אמצעים בלבד, כל סיגוף לא רק מיותר, אלא גם מזיק, והאדם יקרא חוטא. אבל אם הוא עדיין רואה את התענוג כמטרה בפני עצמה, ייטיב לעשות ולהתרחק לזמן מה ממנו, על ידי צום או נזירות, ואז יקרא קדוש!
