נזיר: קדוש או חוטא? (יואל אופנהיימר)

הפסוקים של הפרשה:  (במדבר פרק ו)

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

פשט הפסוקים:

אדם רשאי לקבל על עצמו נדר של נזירות. אחד מהאיסורים של הנזירות הוא להיטמא למת אפילו בקרבה ראשונה. במידה ונטמא בכל זאת, תהליך הטהרה מכיל הבאת קרבן חטאת (קרבן שמביאים על חטאים בשוגג).

האגדה על  הפסוקים:  (תענית יא א)

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. ..., דתניא [כפי שלמדנו]: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה כוונת הכתוב [בפסוקנו]" וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו) "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

נקודות למחשבה:

• הנזיר מקבל על עצמו להימנע משתיית יין ומאכילת כל מוצרי הגפן, ומתספורת השער. צעד זה בא לבטא רצון של הנזיר לפרוש מתענוגים מסוימים של העולם, ולהתמסר לחיים של קדושה. בנוסף הנזיר מתחייב שלא להיטמא למת [לא להגיע למגע או לקרבת אדם מת]. נדר הנזירות מקיף אכן שלשה היבטים מרכזיים של חיי העולם: הימנעות מתענוג ותאווה גופנית (איסור היין), ביזיון למושג יופי הגוף (איסור תספורת) והימנעות מקרבה לגוף מת (המטמא האדם כי הוא נפרד מהחלק הנשמתי- אלוקי, ונשאר כקליפה ריקה ושפלה). ניתן לראות שנדר הנזירות מבוסס על התפישה שגוף האדם רע במהותו ושסגופים והתעלמות מצרכיו הם דבר נעלה וקדוש.  האמנם? האגדה שלנו מבטאה את  התלבטות עמוקה של חכמנו ז"ל כלפי גישה זו.
דעה אחת (של שמואל) רואה את פרישת האדם מענייני העולם ותענוגות הגוף כמקור של כל הטומאה. הדעה שנייה (של רבי אלעזר) רואה את השקפת הנזיר כמקור לכל קדושה! 
איך נוכל ליישב את מחלוקת זו?
• הרב יהודה אשלג לימד אתנו שיש שני כיוונים אפשריים ברצון לקבל של האדם (הרצון הבסיסי של האדם לקבל תענוגים ולהתרחק מסבל וצער). האפשרות הראשונה היא שכל הכוחות של האדם יהיו מכוונים רק לעצמו, לרדיפת התענוגות האגואיסטים. תפישה זו  היא  מקור כל החטאים והאסונות שבעולם (גניבות, רצח, מלחמות). אפשרות שנייה היא לכוון את כל קבלת הטוב של העולם כאמצעי ולא כמטרה. הטוב שאנו מתברכים בו הוא למטרה אחת : להשפיע טוב לזולת ולעולם. במצב זה, לא רק שאין פסול בקבלת את טוב הבורא, אלא שזו גם מצווה גדולה! כך נתן להבין את המחלוקת של האגדה: אם אדם שרוי במדרגת האגואיזם ודואג רק לעצמו, אזי נדר הנזירות הוא דבר קדוש ומועיל שיעזור לו להתנתק מהמידות הרעות שבו. אם להיפך, הוא היגיע למדרגת האהבה לזולת השלמה, נדר הנזרות רק יגרע ממנו את הכוחות והאפשרות להטיב לסביבתו, ולהשפיע טוב בעולם.

הדפסה