וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ויקרא כב)
(ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:
פשט הפסוק:
כהן שנטמא צריך לחכות עד הערב כדי שיוכל שוב לאכול מהקרבנות.
האגדה על הפסוק: (זוהר פרשת מצורע - תרגום לעברית: פרוש הסולם)
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד). רבי יצחק פתח [עם הפסוק:] "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (קהלת א) - מקרא זה למדנו, והעמדנו אותו בנשמת האדם. שבשעה שנמצאת עם האדם בעולם הזה, אז "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ". "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ" [שוקעת, הולכת השמש] הוא בזמן שהאדם יוצא מעולם הזה. ואם נמצא בתשובה, אז "וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם". אם צדיק הוא, הוא כפי שאמרו [בפסוק שלנו] "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר", דהיינו בעת שבא השמש ונפטר מהעולם, הוא טהור, "וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים".
נקודות למחשבה:
לכהן קדושה מיוחדת המאפשרת לו להיכנס לבית המקדש לעבודת הקרבנות ואכילתם. בשל תפקידו המיוחד, מחייבת אותו התורה לשמור על קדושת גופו ולהימנע ממגע עם דברים טמאים (כגון טומאת המת). ואם בכל זאת נטמא, עליו לחכות לרדת החשכה על מנת להיטהר מטומאתו.
• המושגים של טומאה וטהרה זרים לנו היום, כי עם חרבן בית המקדש, נעלמה גם הדרך להיטהר, וכולנו מוחזקים היום כטמאי מת. באופן כללי, המת מסמל את אבי אבות הטומאה שממנו משתלשלות כל הטומאות האחרות. הטהרה מבטאת את החזרה לקוטב השני, למקור החיים הנצחיים, לחיבור לקב"ה בעצמו. ולכן משחקת טבילת הגוף הטמא במקווה – מקור מים חיים – אמצעי מרכזי בתהליך הטהרה. ברובד הרוחני, טומאה היא תוצאה מחטא אשר מרחיק ומנתק את האדם מהבורא, וטהרה היא תוצאה של תהליך התשובה של האדם, של תיקון מידות הנפש. הגמרא במסכת יומא מדגישה בעֹצמה את הקשר בין טהרת הגוף וטהרת הנפש: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם? - אביכם שבשמים, שנאמר 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם' (יחזקאל לו). ואומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יז) [למה נקרא הקב"ה בשם מקווה?] מה מקווה מטהר את הטמאים - אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".
• האגדה שלנו מרחיקה לכת ומקבילה את יום היטהרותו של הטמא לחיים השלמים של האדם. כפי שהטמא נהיה טהור לאחר בא השמש [בלילה], כך גם האדם נהיה טהור בבוא ה"לילה של החיים" – המוות בעצמו. נוכל עכשיו להבין את המילים "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר" בשני אופנים. על פי הזוהר, אדם שעבר תהליך של תשובה נכון ואמיתי, נמצא בערוב ימיו נקי מחטא, במדרגה של צדיק, והוא יוצא מהעולם כשהוא טהור. השמש שלו שזרח בעולם הזה, ימשיך לזהור בעולם הבא לנצח. ולהפכו של דבר, בדרך השנייה, במקרה של עבירות חמורות ביותר, לא ניתן לאדם לטהר את עצמו בחייו על ידי התשובה, כפי שמסביר הרמב"ם: "...אלא תשובה, יום הכפורים וייסורים, שלשתם תולים [דוחים את גזר הדין] ומיתה מכפרת, שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' צְבָאוֹת'" (ישעיהו כב). במקרה זה, רק "שקיעת השמש", סוף החיים עצמו, יכול להשלים את תהליך התשובה ולהביא את האדם לטהרה הנצחית.
