לעשות נחת רוח לפניו (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ןיקרא א)
(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה':
פשט הפסוק:
קרבן העולה שכולו נשרף על המזבח עולה ריח רצוי לפני הקב"ה.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א)
נאמר בעולת בהמה [בפסוק שלנו]: "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'", ובעולת עוף: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א), ובמנחה: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'" (ויקרא ב). לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
נקודות למחשבה:
מה היא מטרת עבודת הקרבנות? האם, חס ושלום זקוק הקב"ה לקרבן עצמו, כפי הנהוג בתרבויות המזרח להביא לאליל אוכל ומצרכים אחרים? ובעניין זה כתוב בספר תהילים "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ": אם נניח שהקרבן בא לספק צורך (רעב) של הקב"ה, גם במקרה זה לא היה מבקש דבר מבני האדם, כי לה' כל היקום, ומה האדם המוגבל והקטן יכול לסייע? עלינו להסיק שהקרבן מיועד לטובת האדם עצמו, ולא לטובת הבורא. ולכן המילים "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" אינו מכוון להנאה שה' מקבל מריח שריפת העולה, אלא מהתהליך המתרחש בנשפו של האדם המביא את הקרבן. אם תהליך זה יהיה ראוי, אז ימצא חן הקרבן ויגרום לניחוח אמיתי [ניחוח - נחת רוח על פי רש"י] להקב"ה. וכפי שאגדתנו מלמדת, איכות קיום המצווה אינה תלויה בגודל החיה המוקרבת על המזבח, אלא בכוונת הלב הנכונה של מקריב הקרבן.
• רוב הקרבנות מובאים כחלק מתהליך של תשובה וכפרה של אדם חוטא. הכוונה היסודית של הבאת הקרבן נובעת מההפנמה שהאדם היה אמור להיענש בגין חטאו. תהליך הקרבת הקרבן מסית את תהליך מהאדם לבעל חיים ומאפשר לאדם לחזור בתשובה. מסביר על כך בעל ה"מאור ושמש" (פולין – מאה 18): "שהאדם המביא הקרבן כשהיה רואה שחיטת הבהמה וזריקת דמה [על המזבח], וכשנקטרת ונשרפת על גבי האש, היה חושב שכל זה היה מהראוי להעשות בו בעצמו מפני חטאיו, ונשבר לבו בקרבו עד שבא לידי מסירות נפשו על השם יתברך". בנוסף מסמלת הקרבת הבהמה את רצון האדם למגר את הכוחות ה"בהמיות" שבתוכו, שהם מקור התאוות למינהן.
• אבל למושג "נחת רוח" משמעות עמוקה ורחבה יותר. קיימים תמיד שני מסלולים פתוחים לפנינו ביחס שלנו אל הזולת. הראשון מבוסס על האינטרס האישי. כל צעד נמדד לפי הכדאיות שלו עבור מילוי הצרכים האישיים, שמתרכזים להשגת תוספת תענוג, או הימנעות מסבל. דרך זאת מופנת לטובת היצר האגואיסטי של האדם בלבד, בלי התחשבות בצרכים הזולת (האדם השני או הקב"ה עצמו). קיום מצוות על פי תפישה זו מבוססת על יראת העונש ותקווה לשכר – סוג היחס מצד האדם או הגמול בעולם הזה או בעולם הבא מצד הבורא. המסלול השני מציע להניח את האהבה העצמית בצד, ולהתרכז בטובת הזולת. המגמה מתחילה בניסיון למנוע כל דבר שעשוי לגרום לצער לשני. על כך תרגם הילל הזקן את המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" במשפט: "מה ששנוא עליך, על תעשה לחבריך"! וכשהאדם מצליח להתרומם עוד יותר, מגיע הוא לפעול במישור של כונה אחת ויחידה, והיא לגרום לשני תחושה הטוב והשלמות או במילים אחרות – נחת רוח. וזו הכוונה הרצויה בעבודת ה', ש כל פעולה או מצווה תהיה רק "לעשות נחת רוח לפניו", לגרום לבורא שמחה וספוק על מעשינו בעולם.
