אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ויקרא א)
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
פשט הפסוק:
החיות הכשרות להביא לקרבן במשכן, הן מן הבקר והצאן בלבד.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת חולין ה א)
"מִן הַבְּהֵמָה" [מה פרוש המילים אלה בפסוק שלנו?] - להביא בני אדם שדומים לבהמה! מכאן אמרו: מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר [שהמיר את דתו לדת אחר] ומנסך את היין [מביא יין לקרבן לעבודה זרה] ומחלל שבתות בפרהסיא [לעיני כל].
נקודות למחשבה:
הקרבת קרבנות במשכן ובבית המקדש, היתה מרכז עבודת ה' הלאומי. לאחר החורבן, מזה יותר מאלפיים שנה, תפשה התפילה, הקרויה "עבודה שבלב", את מקום הקרבנות. בשל כך, הפכה עבודת הקרבנות למושג זר לרובנו. אנו מתקשים היום להבין את הקשר בין שחיטת בעלי חיים ושפיכת דמם על המזבח, לבין עבודת הבורא. כדי לנגוע במהות הפנימית של הקרבנות עלינו לענות לשתי שאלות בסיסיות.
• למי מיועדים הקרבנות? בניגוד לאמונת עובדי עבודה זרה, שניתן לפייס או לרצות את האליל על ידי מתנות שונות, הקב"ה אינו צריך את קרבנותינו. הנביא ישעיהו מוכיח את עם ישראל ואומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי ... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: [אלא מה ה' מבקש?] רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: הבאת הקרבן תלויה ברמה הרוחנית של האדם ואינה מס שפתיים או פעולה פולחנית מכאנית במקום עבודת תיקון הנפש. ודוד המלך בספר תהילים מדגיש רעיון זה: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" [אדם שלם בכל המשורים: מעשה, מחשבה, ודיבור. (רד"ק)]. לסיכום, הבאת הקרבן מיועדת להביא את האדם למקום ראוי וקדוש.
• אם כן, איך הקרבן משיג מטרה זו? קיימים באדם שני כוחות הנמצאים במתח מתמיד. מצד אחד, הגוף הגשמי, הנושא את הטבע והנטיעות הבהמיות של האדם (אכילה, הוצאת פסולת, רְבִיָּה...). מצד שני הנשמה, הרכיב הרוחני של האדם, עם כוחות השכל, הדמיון והיצירה שבאדם. בספר קהלת כתוב: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" [אין יתרון של האדם על הבהמה], וניתן להבין את פסוק זה בשני אופנים. כאשר מסתכלים על המרכיב הבהמי, דומה מאוד האדם לבעל חי, והבדל ביניהם הוא אין [כלום]! לעומת זאת, כאשר מסתכלים על המרכיב הרוחני, ההבדל בין אדם ובהמה הוא עצום, והוא כל הגודל של הנשמה הבאה מהקב"ה המכונה "אין" ממקומות רבים. "קרבן" בא משורש "ק.ר.ב" המסמל דמיון ודבקות לבורא. קירבה זו מושגת על ידי הקרבת בעל חי הרומז על "הבהמה" שבאדם. כפי שאגדתנו מסבירה, בא הקרבן להחזיר את האדם בתשובה, והקרבת בעל החיים היא האקט הסמלי של התשובה עצמה! ואולי כך נוכל להבין את המילה "מִכֶּם" בפסוק שלנו הנראית מיותרת. הקרבן העיקרי הוא הקרבן הפנימי, הנפשי, שהאדם מקריב בתהליך התשובה. קרבן זה חייב לבוא "מכם" מתוך כוחות הנפש הסמויים ביותר, כדי להיות מקובל ויעיל כתשובה אמיתית, המאפשרת לבוא ולעלות בהר ה'.
