יש כבוד ויש כבוד... (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (ויקרא פרק א פסוק א)
(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'...
פשט הפסוקים:
ה' קורא למשה כדי להורות לו את דיני הקרבנות הפותחים את ספר ויקרא.
האגדה על הפסוקים: (מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ג)
כל מי שרודף אחר שררה, שררה ברחת ממנו, וכל מי שבורח משררה שררה רודפת אחריו, (...) ומשה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקב"ה:"ְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג) התחיל משה אומר אני כבר עשיתי שליחותי [כאשר דברתי עם בני ישראל] הלך וישב לו... לסוף הוציאם [ישראל] ממצרים וקרע להם את הים והביאם אל המדבר והוריד להם את המן והעלה להם את הבאר והגיז להם את השליו ועשה את המשכן ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב. אמר לו הקב"ה: חייך יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית: יש לך ללמד לישראל איך יהיו מקריבים בני קרבן לפני שנאמר:"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה... וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". משה ברח מן השררה ורדפה אחריו לקיים מה שנאמר: "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד" (משלי כט) [הגאווה גורמת בוז לאדם, אבל הענווה מביאה לו כבוד].
נקודות למחשבה:
באופן חריג מקדים ה' קריאה לדיבור אל משה. הפרשנים מתלבטים לגבי משמעות קריאה זו.
ידוע שמשה רבנו התברך בענווה מיוחדת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב). האגדה שלנו מסבירה שמשה, בשל ענוותנותו הגדולה, התחמק מהכבוד להיות מנהיג וגואל ישראל. לאחר מתן תורה ובנית המשכן העריך משה ששליחותו הסתיימה ושהוא בכל אופן אינו ראוי לתפקיד, ו"ירד מהבמה". לכן היה ה' צריך לקרוא למשה למלא את תפקידו. במילים אחרות: אדם המחפש כבוד יקבל רק בוז מהחברה! רק אדם שאינו מעוניין בעצמו, שדואג לאחרים, שמתנהג ביושר ובאהבה יכובד.
קיימים אכן שלושה סוגים של כבוד:
א. כבוד שקונים בכסף וכוח את השליטה על הסביבה. כבוד זה יותר קרוב לפחד שהסביבה חשה כלפי אותו אדם אבל הוא זמני ותלוי בנסיבות. אם בטלו התנאים, בטל גם ה"כבוד".
ב. כבוד המצווה על ידי התורה. בדרך כלל התורה דורשת לכבד אדם הנושא תפקיד ציבורי רם (מלך, כהן) או בעל מעמד חברתי-משפחתי (הורה, זקן, מורה) או אדם שהשיג חכמה בזכות לימודו (תלמיד חכם). סוג זה של כבוד מגיע לאדם כנציג של ערך חשוב (מלוכה, כהונה, תורה, משפחה) ולאו דווקא בשל תכונותיו האישיות.
ג. הכבוד האמיתי, שגם אינו מתבטל לאחר הסתלקות האדם מהעולם, הוא כבוד שמקבלים בעקבות מידת הענווה ואהבת הזולת. כפי שכתוב במשנה בפרקי אבות: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (אבות ד א).
