אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (ב) (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ויקרא יב)
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
פשט הפסוק:
לאחר לידת בן, האישה טמאה במשך שבעה ימים כמו טומאת נידה.
האגדה על הפסוק: (ויקרא רבה פרשת תזריע)
"אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהלים קלט) ... אמר רבי ישמעאל בן תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשים. אם זכה אמרים לו [לאדם]: את קדמתה למעשה בראשית [לפני מעשה בראשית היית במחשבת הבורא], אם לאו אמרים לו: יתוש קדמך, שילשול קדמך. ר' נחמיה אמ' אף קילוסו [השבח שלו את הבורא] אינו בא אלא באחרונה, ככתוב: "הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף": (תהלים קמח), ואחר כך "מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים" (שם). אמר רבי שמלאי: כשם שצורתו [יצירתו] אחר בהמה חיה ועוף [במעשה בראשית] כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, ככתוב: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף (ויקרא יא), ואחר כך" אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" [בפסוק שלנו].
נקודות למחשבה:
אגדתנו מדגישה, שהאדם נמנה אחרון בהקשרים שונים בתורה. הוא אחרון הנבראים בששת ימי הבראשית (וליתר דיוק נברא בערב שבת ממש). הוא גם נזכר אחרון במזמור תהילים קמ"ח בין כל המהללים את הקב"ה. ולבסוף, בפרשה שלנו, תורת טומאת היולדת מוזכרת אחרי תורת טומאת בעלי החיים בפרשה הקודמת. מה המשמעות של מיקום לא מחמיא זה?
• דרך ראשונה של הסתכלות על סדרת אירועי העולם הוא על פי ציר הזמן, הנע בין המוקדם והמאוחר. ככלל, דבר שנוצר ראשון, הוא בעל האיכות הגדולה ביותר. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי תפישה זו, הוא שהדורות הקודמים היו קרובים יותר למקור החיות של הבורא, וכוחותיהם הרוחניים היו גדולים ביותר. כל דור שבא לאחר מכן מתרחק ממקור הבריאה ומאבד או שוכח חלק מהדורות הראשונים. כך מוסבר המושג של "התמעטות הדורות", הקובע שכל דור נמצא נחות לעומת קודמיו. הדבר בא לידי ביטוי בהסתלקות הנבואה מהעולם, וביראת הכבוד שחכמי התורה רוכשים לתלמידי חכמים של הדורות הקודמים לפי הביטוי של הגמרא: "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים [חכמי הדורות הראשונים] בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים!
• הדרך השנייה להתבונן על תהליך ההיסטוריה הוא לבחון אותה כהשתלשלות של אירועים מכווני מטרה. יש לבריאה תכלית שנקבעה מראש, והיא להביא למציאות, שהנבראים יכירו את הבורא וייהנו משלמות ואושר. כל דבר בעולם הוא רק סיבה ושלב מכין לשלב הבא אחריו, בדרך ליעד הנכסף. בתהליך מסוג זה, ככל שמתקרבים למטרה כך משתבחת המציאות וכל מרכיביה.
• ניתן לשלב את שתי התפישות האלה ביחד. באדם טמון פוטנציאל כפול הנתון לבחירתו החופשית. אם הוא נכשל לייעודו ולשליחותו כשותף לקב"ה, אז "יתוש קדמו" ומקבל הכינוי "אָחוֹר" כפסוק של תהילים, הפותח את אגדתנו. אבל, אם הוא נאמן לתפקידו בתוכנית האלוקית, אז זוכה לתואר "קֶדֶם": מציאותו היתה קיימת ורצוייה במחשבת הבורא עוד קודם לבריאת העולם. כמו גמד היושב על כתפי הענק, יוכל הוא להביט במראות שאף אדם לא ראה לפניו. וכל מה שנברא לפניו, דומם, צומח, חי ומדבר, רק הכנה ובסיס להופעתו, לקיומו ולפעולתו במציאות.
