משנכנס אדר מרבים בשמחה - האמנם? (יפעת אדלר)
אנחנו מצווים "ושמחת בחגך", אומרים לנו ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אבל איך ניתן לצוות על השמחה? ואם אני עצובה עכשיו? האם אני אמורה למתוח מסיכה של חיוך מזוייף על הפנים?
מהי השמחה? ואיך אנחנו יכולים להגיע אליה?
הרב בר שאול כותב: "יש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית. שמחה חיצונית היא אשליה שאדם משועמם יוצר לו באופן מלאכותי כדי לברוח מעצמו. ואילו שמחה פנימית נובעת מליבו של אדם בריא, כמו מעיין חי. היא מאירה לאדם את עצמו, ומחזירה אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי. כי השמחה עצמה היא המצב הטבעי של הנשמה".
שואל דוד בן יוסף בספרו "האם יש סיכוי לאהבה":
ואני שואל, "האמנם?" ואני כל הזמן חשבתי שהעצבות היא היא המצב הטבעי של הנשמה. כל הזמן חשבתי שכדי להגיע לשמחה, צריך אדם להתאמץ ולהתעלות עד שיגיע אליה. והנה מגיע הרב ומספר לי שטעיתי. השמחה היא המצב הטבעי. והעקשן שבתוכי מתקומם ומסרב להודות בטעות. לפתע אני מרגיש גל של צהלה שוטף אותי, ואני חש בבטחון שהרב צודק ואני טעיתי... מי גילה לי את הסוד? ... נכדה יש לי... התינוקת הזאת לא חדלה לצהול ולשמוח... עכשיו הבנתי. לא צריך סיבה מיוחדת...
אז אם השמחה טבעית לנו, אז למה כל כך קשה לנו להיות שמחים??? ואיך אנחנו יכולים למצוא מחדש את השמחה הזאת ששוכנת אי שם בתוכנו ולהתחבר אליה מחדש?
כותב הרב אשלג במאמר מתן תורה: "עתה מצאנו פתח עיניים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות והדביקות הזה המובטח לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ומצוות, אינו לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית', אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שעניין התענוג אינו יותר רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתווים בעינינו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהעניינים שאינם בנמצא בשורשנו, הרי נעשה מושג זה לבלי לסבול ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו, אשר כל תקוותינו, תלוי ועומד בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית' וית'".
כלומר, המתכון הוא פשוט. השוואת צורה. זה העניין. לשאוף להשפעה, לשאוף לנתינה, לשאוף להדבק בקב"ה ובמידותיו.
מרחק ברוחני נקבע על פי השוואת צורה. ומכיוון שהקב"ה הוא רק משפיע - כשאנחנו מקבלים לעצמנו - אנחנו מתרחקים ממנו, וכשאנחנו נותנים - אנחנו מתקרבים אליו. וזה המקור לשמחה הגדולה שבנתינה.
אבל אנחנו נבראים, ובתור נבראים אנחנו חייבים לקבל. וגם הקב"ה רוצה להשפיע לנו מהשפע הגדול. אז איך אפשר לקבל בלי להתרחק מהקב"ה? אם אנחנו מקבלים על מנת להשפיע הקבלה נחשבת לנתינה! אם אנחנו מקבלים בשביל להעביר הלאה, בשביל לגרום נחת רוח לקב"ה שרוצה להשפיע לנו - אנחנו בעצם משפיעים, אנחנו מתקרבים לקב"ה, וזוכים לתענוג האינסופי שבקרבת ה'.
העבודה של חודש אדר היא להתחבר אל הקב"ה. לראות אותו בתוך הטבע, בתוך היומיום שלנו, בתוך המקומות הכי נמוכים, בתוך ההסתר. אדר = א' דר, הקב"ה דר בחודש הזה, וכך בחודש זה אנחנו יכולים להגיע להכרת ה' מאד גבוהה ולהידבק בו, ומתוך כך השמחה הטבעית החבויה בתוכנו כבר נובעת מאליה.
שנזכה!
