זו התורה, היא שעולה למעלה (יואל אופנהיימר)
הפסוק שלנו: (ויקרא פרק ו)
(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
פשט הפסוק:
יש לשרוף את קרבן העולה כל הלילה על המזבח.
האגדה על הפסוק: (מדרש תנחומא (בובר) פרשת צו סימן ב)
אמר דוד: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהלים כד). ומתחילת הקרבנות אתה למד "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' (ויקרא א), למה נאמר אדם? אלא אמר הקב"ה כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות. למה? כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה. דבר אחר: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" [בפסוק שלנו], למה נקרא שמה עולה? שהיא עליונה מכל הקרבנות. היא העולה, תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, ואשם לכהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה, אלא כולה להקב"ה, לכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון.
נקודות למחשבה:
הסברים שונים נִתנו לשם של קרבן העֹלָה. אגדתנו מבינה שמדובר בקרבן מיוחד, "נעלה" מכל הקרבנות. הסיבה לכך, שרק הוא אינו נאכל על ידי שום אדם, בין בעליו ובין הכהנים המקריבים אֹתו. הוא נשרף כולו על המזבח ועולה להקב"ה. זאת ועוד, דרוש מהאדם המביא את קרבן העֹלָה מדרגה מוסרית גבה ביותר. עליו להמנע מכל נגיעה בגזל של אחרים ורק כך יכול הוא "לעלות" לבית המקדש כפי שכותב דוד המלך: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'... נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהילים כד). במילים אחרות, אם הקרבן צריך להיות שלם וללא מום, לב האדם המקריב צריך להיות מתוקן וללא פגם. יתרה מזאת, הקרבן הכי רצוי לה' הוא שבירת הלב, שהוא סילוק הגאווה, ככתוב: "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא). מקור נוסף לשם עֹלָה מגיע מתפקידו לכפר על מחשבות הרעות ה"עולות" על דעת האדם, ככתוב: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל כ).
• על צירוף המילים המיוחד "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" דרשו הפרשנים הקשר העמוק שבין קרבן העולה ללימוד תורה. למשל, מסביר בעל "הכלי יקר" [פולין-מאה 16] : "[המילים] "הִוא הָעֹלָה" מיותר לגמרי [אינם נחוצים להבנת הפסוק], והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". בנוסף, המילה "הִוא" כתובה כ"הוּא" אך נקראת כ"הִיא". הלשון הנקבה מרמזת לקרבן העולה, הלשון הזכר מרמז לספר התורה, ושניהם מתאחדים באותה מילה בעת ועונה אחת ממש.
• לימוד התורה, השקול כנגד כל המצוות האחרות, מתפרט לשתי שלבים עקריים. בתחילה, כשהאדם חסר חוש מוסרי מפותח, הלימוד הוא "לא לשמה", הווה אומר, שהאדם לומד תורה על מנת לקבל שכר, וכבוד או אפילו במטרה להפוך לתלמיד חכם. אבל כל אלה מניעים הבאים לשרת את אינטרס הלומד עצמו. אך לאחר שהלומד מפנים את המטרה האמיתית של לימוד התורה, שהוא שבירת הלב והידמות לבורא, אז הוא מגיע למדרגה של לימוד "לשמה". ובתורת הסוד מוסבר שאותיות "לשמה" הם אותיות "לשם ה'". ומסבירה החסידות (דגל מחנה אפרים): ""זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה" היינו כי ידוע תורה שלא לשמה לא פרחת למעלה ואין לה עליה, רק מי שלומד תורה לשמה זו התורה היא שעולה למעלה".
