מה מכפר על מחשבה רעה? (יואל אופנהיימר)

הפסוק של הפרשה: (ויקרא ו)

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

 

פשט הפסוק:

קרבן העולה נשרף כולו באש המזבח ולא נאכל על ידי שום אדם. 

 

האגדה על  הפסוק:  (מדרש תנחומא  פרשת צו)

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה [בפסוק שלנו],  ... על הרהור הלב היא [העולה] באה, וכן מי שהיה מהרהר בלבו דבר היה מביא קרבן העולה לשום דברים העולים על הלב שנאמר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם..." (יחזקאל כ) ותדע לך שקרבן עולה לא בא אלא על הרהור הלב, מן איוב אתה למד שהיה מקריב על בניו שנאמר: "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ [קללו בלשון נקייה] אֱלֹקים בִּלְבָבָם (איוב א).

 

נקודות למחשבה:

קרבן העולה מוזכר ראשון בין כל הקרבנות שבפרשתנו וקרוי "הנכבד שבכל הקרבנות". הוא מובא למזבח ונשרף כליל מבלי ששום אדם (כהן או ישראל) יאכל חלק ממנו. הפרשנים מתלבטים לגבי פרוש השם "עֹלָה". חלקם סבורים שהשם מראה על קרבן שעולה כולו לה'. אחרים קושרים את שמו למעשה שגרם להקרבת הקרבן. כפי ששם הקרבנות האחרים מעיד על סיבתם (קרבן חטאת בא לכפר על חטא הנעשה בשוגג וקרבן אשם בא על אשמה של עבירות אחדות), כך גם קרבן העולה בא לכפר על דבר הרמוז בשמו. והמדרש שלנו מסביר שהרהורי הלב (מחשבות רעות הפוקדות את אדם) נחשבות כ"עוֹלות על הלב" ולכן קרבן כפרתם נקראת "עֹלָה". אנו לומדים את הפירוש הזה מאיוב, שהיה מקריב עולות כל פעם שילדיו היו מתכנסים למשתה, מחשש שמתוך שכרות וגידופים היו מקללים את ה' בליבם. 
•  אנו לומדים מהפסוק שלנו שמצווה לשרוף את העולה כל הלילה עד עלות השחר. ורבנו בחיי (ספרד – המאה ה-13) מסביר: "לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא: 'חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה' [האדם מתכנן את מעשיו הרעים של יום המחר בזמן שהוא שוכב בשקט הלילה] (מיכה ב), ועל כן ציותה התורה שתהיה כפרה בזמן העבירה! [בלילה]". ולמה יש לשרוף את קרבן העולה לחלוטין? עונה רבנו בחיי: "ולפי שעיקר העבירה היא ברוח, היה הכל כליל [נשרף] באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו".
• באופן אינטואיטיבי אנו רואים במעשה חזות הכל, שעל פיו ניתן לשפוט את טיב אדם זה או אחר. ולעומת זאת, המחשבות הן בעיננו דבר מופשט, ללא אחיזה במציאות הגשמית, ולא יעלה על דעתנו שניתן להעניש אדם בגינן. לא כך תפישת התורה, שרואה במחשבה שורש ויסוד לפעולות האדם במציאות: דיבור ומעשה. וזה על פי העיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה". דוגמה לדבר: אדם חפר בור בשדה שלו בשבת. בית הדין שידון בענשו יצטרך לברר מה הייתה כוונתו באותו רגע. אם במחשבתו הייתה חפירה לשם יצירת חלל באדמה, עונשו מוות בתנאים המוגדרים בתורה. אם לעומת זאת מטרתו הייתה רק להשתמש באדמה שהוציא ולא היה לו עניין בבור שנוצר, פטור הוא מהעונש!
הלוואי ונזכה למחשבות טובות וטהורות שיולידו דיבורים ומעשים מתוקנים וראויים! 
 

הדפסה