שלמים ושלום בעולם (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ויקרא פרק ז פסוק ל"ז)
(ז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
פשט הפסוק:
התורה מפרטת את הסוגים השונים של הקרבנות, ומסיימת בקרבן שלמים. קרבן שלמים הוא קרבן נדבה שהאדם מקריב באירועים מיוחדים, פרטיים או ציבוריים, במועדים או כסימן של הודיה לה'.
האגדה על הפסוק: (מסכת דרך ארץ זוטא – פרק השלום)
גדול הוא השלום! שלא חתם בקרבנות אלא בשלום שנאמר: ולזבח השלמים... ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום.
נקודות למחשבה:
השרש "ש.ל.מ." מרמז על קשר רעיוני בין קרבן השלמים לשלום. כדי להבין את הקשר הזה נוכל להיעזר בפרוש רש"י על המילה שלמים: "שלמים - שמטילים שלום בעולם. דבר אחר: שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים." (ויקרא ג א). לפי שיטת רש"י קיימות שתי הבחנות בין קרבן השלמים לעומת הקרבנות האחרים:
א) מטרת הקרבנות האחרים היא לכפר על חטא האדם, ולכן בכל הבאת קרבן טמון מניע "אינטרסנטי" של המקריב. לעומת זאת, מביאים קרבן שלמים כאות של אהבה לה' על רקע של שמחת עבודת הקודש ולא לצורך כפרת המקריב. קרבן השלמים מבטא יחס של שלום ואהבה בין האדם לבורא.
ב) השלמים נאכלים על ידי הבעלים אך החזה ושוק ימין של הקורבן ניתנים לכהן. לכן השלמים גורמים לשלום בין הבעלים לכהן (כי כל אחד מקבל נתח מהקרבן).
האגדה שלנו מוסיפה עוד נקודת דמיון בין השלמים לשלום: ידוע שהתפילות שלנו משמשות לעבודת ה' במקום הקרבנות בזמן שבית המקדש חרב. השלמים נמנים בסוף רשימת הקורבנות, והשלום מופיע בסוף התפילות שלנו. למשל, בסוף ברכת כהנים: "יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלום", בסוף תפילת העמידה [התפילה המרכזית הנאמרת שלוש פעמים ביום]: "בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשרָאֵל בַּשָּׁלום" , ובסוף ברכת המזון [תפילת הודיה לאחר הארוחה]: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
למקום האחרון שתי משמעויות אפשריות:
א) לעיתים קרובות מדברים על הדבר החשוב ביותר בסוף (על משקל: אחרון, אחרון חביב).
ב) אך לפעמים, הדבר המוזכר בסוף הוא התכלית, הסיום של הדברים הקודמים. במובן זה השלום הוא תכלית עבודת האדם בעולם ושאיפתה. כפי שהשבת היא תכלית לששת ימי המעשה ומאופיינת בביטוי "שבת שלום", כך השלום הוא תכלית העולם ותקוותו. על אותה דרך, קרבן שלמים שהוא קרבן השלום בין האדם לאלוקיו ובין האדם לעולם, הוא גם סוג של תכלית, סוג של שאיפה אידיאלית, כאשר האדם לא יהיה זקוק יותר למימד הכפרה של הקרבן בגין החטא.
