מי עושה את המלאכה? (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה (שמות לה)
(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
פשט הפסוק:
השבת מקודשת מכל הימים ודינו של מחללו מוות.
האגדה על הפסוק: (מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל)
כתוב אחד אומר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" [בפסוק שלנו], וכתוב אחד אומר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ). בזמן שישראל עושים רצונו של מקום [הקב"ה], [ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה], מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם (ישעיה סא). וכשאינם עושים רצונו של מקום [ששת ימים תעבוד וגו'] מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח).
נקודות למחשבה:
ברוב המקומות העוסקים במלאכת ששת ימי החול של השבוע, כתוב הפועל ע.ש.ה עם פַתח, המבטא בניין פעיל, כמו בפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות כג) . אם כן, למה כתוב בפסוק שלנו אותו הפועל בבניין "נפעל" - "תֵּעָשֶׂה" [עם צֵירי] - המבטא מצב סביל, משמע שהמלאכה נעשית? אגדתנו רואה בכך רמז לסדר היסטורי של חלוקת העבודה בעולם בין ישראל לעמים לגבי המלאכה שיש לבני ישראל לעשות. אם ישראל מתנהגים על פי רצון ה', המלאכה תֵּעָשֶׂה על ידי האומות ועם ישראל יוכל להתפנות לתפקידו הרוחני הייחודי, להיות ממלכת כוהנים ואור לגויים. ואם לאו, ישראל יצטרך לעשות אותה בעצמו – תַּעֲשֶׂה [אתה בעצמך]- ואפילו יצטרך לעשות את המלאכה של האומות שישלטו עליו.
• פרוש אחר לנקודה זו מביא ה"אור החיים" (רבי חיים בן משה אִבְּן עטר) שמסביר: " עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות, אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש. אבל אם לא ישמרו שבת, לא יהיו הששת ימים כי שבת הוא נפש קיום העולם". עומדים פה למבחן יחסי הגומלין, שבין ששת ימי המעשה ליום השבת. האם השבת היא רק הפסקה ברצף זמן החול, כמו החופש הגדול המפריד בין שנות הלימודים, או שמא, יום השבת הוא הציר המרכזי של השבוע, המקרין את ברכתו לששת ימים האחרים? הצורה הסבילה של הפועל תֵּעָשֶׂה מרמז שהעשייה של ימי החול היא משנית ומהווה רק את הדרך להגיע לשבת, שהיא המטרה של כל פעולותינו.
• כתוב: "וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב), ועל פניו נראה שהקב"ה סיים את מלאכתו ביום השביעי ולא ביום השישי? ומסביר רש"י במקום: "מה היה העולם חסר? מנוחה! באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". במובנה הרוחני, המנוחה היא ביטוי לשלמות, למצב שלא דרושה שום פעולה כדי לתקן את החיסרון. השלמות, ההשלמה והשלום הם התקווה של כל אדם. אך הם מושגים על ידי הפעולות המעשיות (תורה ומצוות) בעולם הזה. ולכן נקרא השבת "מעין עולם הבא" . כמו בעולם הבא, נהנה האדם מההכנה שהוא עשה בימי המעשה (בעולם הזה או בששת ימי המעשה). ועל משקל זה אמרו חכמנו: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת היאך יאכל בשבת?" (עבודה זרה ג, א).
