אל תקרא חָרוּת אלא חירות (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (שמות לב)
(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:
פשט הפסוק:
משה רבנו מקבל את התורה האלוקית על הר סיני, חקוקה על שתי לוחות אבנים בידי ה'.
האגדה על הפסוק: (שמות רבה פרשת כי תשא)
אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול [דיבור אלוקי] יוצאת מהר חורב [סיני] ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה, הרי זה נזוּף להקב"ה, שנאמר [בפסוק שלנו]: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקים הֵמָּה... חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". מהו חרות? רבי יהודה ורבי ירמיה ורבנן [נחלקו לגבי פרוש מילה זו]. רבי יהודה אומר אל תקרא חָרוּת אלא חירות מן גליות, רבי נחמיה אומר חירות ממלאך המוות, ורבותינו אומרים חירות מן היסורים.
נקודות למחשבה:
האגדה שלנו מתלבטת לגבי משמעות המילה "חָרוּת", ומציעה לקרוא במקומה המילה "חֵרוּת"! ואם נזכור שרש"י מסביר מילת "חָרוּת" כלשון "חיקוּק" (מהשורש "חוֹק"), נגיע למסקנה מפתיעה: יש קשר עמוק בין חוק התורה, החקוק באבן, לנושא החירות. יתרה מזאת, קובעת המשנה במסכת אבות: "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". במילים אחרות, רק הלומד התורה זוכה להיות חופשי באמת! אמירה זאת סותרת את התפישה הרואה במערכת חוקית, ההיפך מהחופש, שהוא העדר כל מסגרת מחייבת. אבל המדרגה האמיתית והנעלה היא החירות, שהיהודי משיג כשהוא חוקק על ליבו את אהבת ה' האמיתית וקיום המצוות לשמה. החירות היא היכולת להבחין בין טוב ורע על פי אמות מידה נצחיות. החירות היא מתן שליטה לשכל ולמחשבה במקום הליכה עיוורת אחר תאוות רגעיות, צרכי הגוף או לחץ החברה והסביבה. החירות באה לידי ביטוי בשלשת הרבדים שמזכירה אגדתנו.
• בין האדם לעצמו. חירות התורה משחררת האדם מתלות ביצר הרע , אשר מוביל אותו תמיד לכיוון של האינטרס האישי, התענוג האגואיסטי והאהבה העצמית. יצר זה נקרא במקומות רבים "מלאך המוות", כי הוא מביא אותנו להיפרד מהבורא שהוא מקור כל חי, כפי הכתוב על נחש בגן העדן: "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" (בבא בתרא טז א).
• בין האדם לבוראו. הרב יהודה אשלג מסביר את מקור הייסורים של האדם: "וצריך שתדע אמנם, (...), שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, (...) משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והייסורים שאנו סובלים, (...) ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו יתברך על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך כראוי. (הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות מב). קרבה ודמיון בין שני דברים הוא המאפשר מדרגת הדעת, שהיא החיבור וההבנה שביניהם. לכן, רק עבודת תיקון המידות המשיג את החרות מיצר הרע, והדמיון לבורא מאפשרת הבנת דרכיו והשגחתו. וכך יכול האדם להתמודד עם הייסורים בהבנה ואהבה.
• בין האדם לעולם. העיסוק בתורה, בסוגיות הרוח והנצח, מאפשרות לאדם להגיע לשלווה ולשלמות בלתי תלויה בתהפוכות האקטואליה. וברמת האומה, החיבור לתורה, למצוות ולמסורת, מאפשרות קיום העם היהודי בלי קשר לתהליכים היסטוריים של עלית וירידת המלכויות. אימפריות עולות, שולטות על העולם ונעלמות מהבמה, אבל עם ה' נשאר וממשיך בדרכו על פי הפסוק של הנביא שמואל: " נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו)
