הגיע הזמן
זמן הוא אחד מהניסיונות הגדולים שלנו. כשהכול רגוע ושקט, זו לא ממש בעיה להיות מנומסים ואדיבים וחייכנים. אבל כשזמן דוחק מתחיל לבעבע לו הר געש של לחץ. וכשהוא מתפרץ לא כל כך נעים להיות בסביבה. בשעות הבוקר כשצריכים להגיע בזמן לבית הספר ולעבודה, כשאנחנו ממהרים לפגישה חשובה, כשהדד-ליין של הפרויקט הולך ומתקרב, כשמוטלות עלינו יותר מדי משימות ומוקצב פחות מדי זמן. אז מגיע הלחץ. והלב מתחיל לדפוק והפיוזים מתחילים לעלות והר הגעש מאיים להתפרץ בכל רגע. ואז מגיע המבחן האמיתי. האם אנחנו מסוגלים לעצור רגע, לנשום אוויר, להסתכל מלמעלה ולזכור מה חשוב ומה פחות חשוב ואיך חשוב לנו להתנהל בתוך האירוע הזה.
ומהצד השני – מה קורה כשאנחנו מחכים ומצפים והזמן נמתח כמו מסטיק ואנחנו נאלצים להיאזר בסבלנות? אם רק היו לנו כמה דליים רזרביים של סבלנות שהיינו יכולים להצטייד בה בשעת הצורך... כמה פעמים התייאשנו ופספסנו כי לא הייתה לנו עוד טיפ טיפה של סבלנות? כשחיכינו לתגובה אחרי דייט והיא בוששה קצת יותר מדי להגיע, כשאנחנו משוחחים והצד השני רק פותח את הפה ואנחנו כבר יודעים גם מה הוא הולך להגיד וגם מה התשובה שלנו, כשהדברים לא קורים מספיק מהר לקצב שלנו. כמה פעמים התייאשנו ואולי אם הייתה לנו עוד קצת סבלנות השינוי המיוחל היה מגיע? גם כאן – אם נסתכל על הדברים מלמעלה ונתחבר לאמונה שלנו בבורא עולם ולביטחון שלנו בו – נוכל להתנהל באופן רגוע, שקול, שקט ושליו יותר.
הזמן מתעתע בנו. אנחנו מקיימים מצוות בעולם הזה אבל "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" - קבלת השכר עליהן אינה בעולם הזה אלא בעולם הבא. זה די רחוק ומעורפל. לא? ולמרות שהשכר הזה מובטח לנו, ולמרות שהשכר הזה גדול ועצום ובלתי ניתן להשוואה לכל תענוגות העולם הזה – הוא חבוי ונסתר מעינינו אי שם בעתיד הבלתי נראה לעינינו ואנחנו די אדישים כלפיו. אומר דוד המלך: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". אבל מה מניע אותנו יותר לפעולה? מה יותר מרגש אותנו ומדיר שינה מעינינו בלילה? כשמציעים לנו לנסוע לקריית שמונה בשביל עסקה רווחית ומוצלחת במיוחד או כשמציעים לנו לנסוע לקריית שמונה בשביל לשמוע שיעור תורה? ככל שזמן קבלת השכר רחוק מזמן היגיעה שלנו – כך העבודה קשה לנו יותר.
אומר הרב אשלג זצ"ל בהקדמה לתלמוד עשר ספירות פג-פד: "...ובכל מצוה שבתורה הקדושה שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירת זוכה ורואה בה את שכר המצווה המיועד לו לעולם הבא, וכן ההפסד הגדול שבעבירה. ואף על פי שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת מכאן ואילך להרגיש התענוג הגדול בעת עשיית כל מצוה, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי (יבמות לח, ב). למשל, כסוחר שעשה עסק והרוויח בו סכום גדול, אף על פי שעתיד הרווח להגיע לידו לאחר זמן רב, מכל מקום אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל שהרווח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שווה כמו שהגיע לידו תיכף."
כשאנחנו מקבלים הודעה ממפעל הפיס על זכייתנו – אנחנו מאושרים עד הגג למרות שהצ'ק יגיע רק בעתיד. אז למה בשכר כזה עצום של המצוות אנחנו לא שמחים? בשני מהמקרים מדובר על שכר עתידי. מה חסר לנו? אם נזכור ונאמין באמונה שלמה ובביטחון מלא ש"נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" נוכל לחוות את מציאות ההארה העתידית כבר בהווה.
נושא הזמן הוא נושא גדול ונרחב ואמשיך לדון עליו גם בהמשך. אסיים הפעם בשיר של ר' יהודה הלוי שמלווה אותי לאורך השנים ומזכיר לי כל פעם מחדש:
יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!
דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,
רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים
אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.
דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ
וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִים יִסְעֲרוּ.
היי אחרי מלכך מרדפת,
בסוד נשמות אשר אל טוב ה' נהרו!
