דיבורי נשמה - ויחי תשע"ח
ויחי יעקב בארץ מצרים, פרשה זו סתומה, היינו שאין בספר התורה רווח בין פרשת ויחי לפרשת ויגש. הרווח מסמל את הישוב הדעת להתבונן, וכאן אין את העניין הזה. כי בפרשת ויחי בירידתו של יעקב למצרים אז החל השעבוד של עם ישראל, אז ירדו שבעים נפש יוצאי ירך יעקב שהם שבעים "פרטים", כנגד שבעים אומות "כלליות", והתחילה העבודה להכליל את הכלל והריבוי "בפרט", שעניינו לגלות שכל אנשי העולם הם פרט אחד, בבחי' אדם הראשון קודם החטא, והירידה לגלות נעשה כשאין ישוב הדעת, כשאין רווח להתבונן, כמו שהנביא אומר "לכן גלה עמי בלי דעת", כיוון שאין לו דעת, שאין לו רווח להתבונן. זוהי הירידה לגלות. והטעם הוא כי המצב האידיאלי שלנו הוא שאנו יכולים להתבונן ולהבין כל דבר, אבל השי"ת רוצה מאתנו דרגה גבוהה יותר מהתבוננות. הוא רוצה שיהיה לנו "כח הראיה". והיינו, שבראיה הראשונה שלנו את המציאות נבין הכל בלי צורך לרווח להתבונן, כי למעשה זה ההבדל בין קודם הגלות לתוצאה של הגלות. קודם הירידה לגלות האדם מרגיש מספיק טוב עם כח ההתבוננות שלו ולא מחפש להתקדם לדרגה יותר גבוהה, והמטרה של הגלות ליצור כח ראיה שהוא בחי' ספירת החכמה, ששם צרור כל שפע התענוג, הרבה יותר מכח ההתבוננות. ולכן כאן בפרשתינו שמתחילה הירידה לגלות, אין רווח בין הפרשיות שמורה על כח "ההתבוננות", כי אנו עוברים לעבודה חדשה של "ראיה", וכן אנו נכנסים לימים גבוהים וקדושים שהם בשבועות הקרובים הנקראים ימי השובבי"ם, שהם ר"ת של פרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים, שבימים אלו ע"י הירידה לגלות מתקנים את הפגמים של המוח, כי כח ההתבוננות בא מהלב, וכח הראיה בא מהמוח, וירידה לגלות מצרים הייתה לתקן את המוח, וכן באופן כללי לד' הגלויות, מצרים כנגד ספירת החכמה, וזהו גם הסוד של הזוהר הקדוש, שבשונה מכל הגמרות והמדרשים, תמיד לפני כל מאמר אומר הזוהר הקדוש "בוא וראה", כי ע"י לימוד הזוהר הקדוש יוצאים מן הגלות, כמבואר בזוהר הקדוש פ' נשא, כי כנ"ל שהגלות הוא לגלות את כח הראיה שהיא יותר גבוהה מההתבוננות. לכן ע"י הזוהר הקדוש שהוא בחינת "כוח הראיה" יוצאים מן הגלות, כי כל מטרת הגלות הוא לגלות את כוח הראיה למעלה מכוח ההתבוננות.
